כמה מילים על הלקסיקון

"מילים, חפצים ומצבי רוח" הוא לקסיקון קבוצתי, שנוצר במהלך כשנה וחצי של עבודה בידי משתתפות הסדנה "כתיבה ברצף" בהנחיית הסופרת עדי שֹורק. אט אט, מתוך מילים שניתנו ככותרת ל"ערך" אישי, החלו להווצר חוטי סיפור, הרהור ומבט. הסדנה התקיימה בשני חלקים, החל מאביב 2012 ועד קיץ 2013, בסיפור פשוט – חנות הספרים בנווה צדק.

כאן למטה ניתן למצוא את הלקסיקונים האישיים של כל מחברת (פרטים קצרים על כל לקסיקון ניתן לקרוא בדף המחברות

בסרגל האותיות העליון של האתר ניתן לקרוא חתכי רוחב של מילים מייצגות מתוך הלקסיקון.

עוד על הלקסיקון, על אופן הווצרותו ועל ההשראה לו אפשר לקרוא בדפים אודות והוראות שימוש

למרות ספקותי אני משתדלת לדייק | רות איל

א'

אהבה
צווחתה מפלחת את רוגע פני המים. בוקר שקט וצלול עד אין קץ. בכל הבתים מסביב נפתחים בלאט חלונות, חרכי תריסים מתרחבים בזהירות, עיניים תרות בחצר.
הצווחה מתחלפת בזעקה, עמוקה ובראשיתית. חרכי תריסים מצטמצמים אט אט, חלונות נסגרים בלאט, פני המים כמראה.
איש יוצא מאחד הבתים, נעמד לצידה, זרועו עוטפת את כתפיה הרוטטות, מקרבת אותה אליו.
בידו הפנויה מחזיר תלתל למקומו, מקרב את לחיו ללחיה.

נסיכה גולה | נויה אלטמן

א'

אהבה
אתה מלטף אותי בבוקר, ואני מסכימה. חמוץ-מתוק, רך, שאריות.
אנחנו עוד הולכים לפעמים יד ביד. אינך אוהב לשלב אצבעות. זה מפריע לך, כמו שעון, כמו טבעת, שאתה מסרב לענוד. אני תוהה לפעמים איך זה שלא שמתי לב לזה בהתחלה. אבל בטח אז הסכמת. או אולי הייתי זו אני שהסכמתי. הסכמנו להכל. שוב איננו מסכימים על דבר.
הייתי קטנה. היית כחול עיניים ושזוף וחזק. עכשיו אתה נושם כבד בלילה, הברך שלך לא סוחבת. אני מיטיבה את השמיכה שלך כשאתה נרדם על הספה. אני מיואשת ממך. אני עושה לך תה, מתפעלת מן הפרופיל שלך. יודעת שתהיה שם עם ברזנט כשאצנח מלמעלה. על האוהבים באמת אולי הוא חס. ואילו לנו נשאר רק אותנו.

בסוף ירושלים יש ים | ציפי גוריון

א'

אלף
ניסיתי לשחק קצת פינג פונג בשבתות עם נטע, דורית וטלי כי א' שהייתי קצת דלוקה עליו שיחק פינג פונג. הבסיס היחיד לקראש הזה, כפי שקראנו לו אני ואלה בהפסקות בבית הספר ובטלפונים המהוסים בערב, היה מראהו של א' מאחר ולא ממש דיברנו מאז שהיינו יחד בגן, וכמה שמחתי כשנטע אישרה לי שהוא חתיך כי חשתי שאין לי שום אמות מידה. לראיה, חשבתי שנדב הנפלד ממש חתיך ורק תגובות חיצוניות גרמו לי להבין שלא כך. זה לא ממש הפריע לי. החל מאמצע כיתה י' אסתר ואני היינו בקטע של מכבי תל אביב וגזרתי מהעיתון תמונה שתליתי בתא שלי בכיתה. הקפדתי לקרוא בסופי השבוע את מוסף הספורט, היה לי צמיד כחול וצהוב על פרק היד, וכל משחק היה כתוב ביומן. אם המשחק שודר רק בערוץ 5 הלכתי לסבתא לראות אותו. אם לא – הייתי מחרימה את הטלוויזיה ואת הטלפון, מתיישבת על הספה, מתקשרת לאסתר ויחד היינו מפרשנות את המהלכים למיטב הבנתנו.

מילים צופות | דרורה דקל

א'

אהבה
נסעתי בדרך לטבעון עם ילדיי, רציתי להראות להם את בית ילדותי בטבעון בין עץ
האלון והלבנה ואת הוואדי שהפריד בנינו ליישוב הבדואי בסמת טבעון.
שאלתי את הדיירים הזרים לי: "איפה האלון והלבנה?", "כרתנו. הם עשו לנו
לכלוך". "ומה אתם יודעים על השכן שלי "במבי"? קראו לו גם עופר, אמרתי".
"הוא נהרג. היה טייס במלחמת יום כיפור. הם לא גרים כאן כבר ההורים
שלו". בדרך מטבעון ליער האלונים הסמוך לקיבוץ אלונים – עצרנו.
ערב רב של רקפות וכלניות לבנות, סגולות ואדומות פרחו או חיכו לפקיעתם
מניצניהם. ילדיי רצו ודילגו בין העצים משתדלים שלא לרמוס. לרגעים נדמו לי
כאיילים צעירים שיכורים מחופש. הם היו מרוגשים משפע הפריחה שלא ראו
מימיהם. רק לפני כמה חדשים עברנו מהדרום הרחוק לצפון. עמדתי בשדה הבר
ורציתי לרוץ איתם, נחיריי הריחו שוב ושוב את הריח, ריח הפרחים ברחוב
הרקפות.

לקסיקון אימוץ | יעל

ב'

בדיקה
אני לוקחת מספר לבדיקת דם מיוחדת לילדים קטנים. בזמן שצריך לחכות ישי מתרוצץ ומריץ את אביו בין דלתות הרופאים. אני מחפשת מקום לשבת, רגלי כואבות. אין מקום לשבת, בצר לי אני הולכת מצד לצד. כשמגיע תורנו מרוצתו של ישי עוצרת בבת אחת. הטריטוריה לא מוכרת לו, אולי הריחות כן. הוא מתיישב על ברכי, מביט בחשש אל האחות הקושרת גומי לזרועו ושואלת אותו אם ירצה בסוף בלון. הוא שותק. היא דופקת על ידו מנסה לקרוא לוריד שיבלוט. אין וריד, היא אומרת לי ואני יודעת – ישי ירש ממני את הוורידים הדקים הללו שצריך לדקור שוב ושוב ושוב כדי להיכנס לתוכם. האחות קוראת לעזרה. מגיעה אחות בכירה והן מדברות על ישי ברוסית. אני מחייכת ומקווה שאכן כמו שאני מספרת לכולם הוא באמת כבר לא מבין רוסית. הבכירה מסבירה והאחות מכינה מחט. אני נושמת עמוק, שקט. זעקת תינוק נולד, עמוקה, גורית וחסרת אונים כל כך בוקעת מפיו של ישי עם הדקירה. דמעותיי שלי על לידתו וסבלו זולגות ומתערבבות עם הפתק הזה שלא צריך אותו בכלל ועליו כתוב מתי יהיו תוצאות. ישי מכסה את עיניו, לא רוצה בלון.

בחירות באקראי | יפה ריזנפלד

ב'

בית
מהו הזיכרון הקדום ביותר שניצרב בתודעה, או, מהי הבראשית שמעבר לה תהום ריקה? אין. לא המיית הגלים, ולא אונית הפליטים 'עצמאות' בהיכנסה לנמל חיפה, ולא המדרגות המסתלסלות מן התא שלנו אל הסיפון, ואף לא הר הכרמל המתנשא ממול כמו במרחק נגיעה.

זה הבית: רחוב 'הירוק' במושבה הגרמנית והעצים הגבוהים סביב – הבית הראשון עם ירידתנו מהאוניה.
חדר ענק, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, תריסי עץ פרושים לצדדים, מחוזקים לקיר האבן באנשי ברזל קטנים. כאן מבשלים ומארחים, אוכלים, שותים וישנים. חדר האמבטיה חביב עלינו במיוחד, יש בו המון מקום להשתובבויות. עם לאה ובלה, השכנות, אני עושה פרצופים לפני מראה גדולת מימדים, מחליפה בגדים, מוזגת מים מכלי לכלי. אור-שמש בא מן הגן ומכה על המראה, זוהר מבעד חלון שבסיסו נטוע ברצפה ומשקופו קרוב לעננים.

רסיסים | נורית רון

א'

בא' כסלו 2010, בערך בתשע בערב, העברתי לאלונה SMS שזה נגמר. היא התקשרה בבהלה. "היא קפצה" מסרתי דיווח "הצליחה לצאת, אני לא מבינה איך, הגענו מאוחר".

אהבה
יומיים לפני שנפטר היה לנו רגע, לי ולאבא. ישבתי למרגלותיו, נשענת על מסעד הכורסא, הרצפה הקשה תחתי. ראשי נוגע לא נוגע בכף ידו. רגע בו ניסיתי, בעדינות, לברר אם הוא יודע. אם ידע שאני מבינה, שאני משחררת. אם ידע שאני יודעת שהוא סובל, שהחליט ללכת, כי נגמרה הדרך. יודעת שהוא נלחם הרבה והמחלה ממלאה את כולו ודי וזהו והוא הולך למקום אחר. ולמרות שלא דיברנו ולא הזכרנו את הפרידה, היא הייתה שם, בלתי נתפסת. משהו שקשה לדמיין ברגע פסטורלי כזה של שקט. רגע של כניסת השבת, כשכולם בבית נחים, ואנחנו מלחששים כשומרי סוד את שיחתנו האחרונה. על מה דיברנו במילים אני לא זוכרת, אלא רק את מה שלא אמרתי. ואת ידו שליטפה פתאום את שערי, המגע הרך שהיה מוזר כל כך, שמעולם לא היה שם קודם, הוא שאמר לי שלום.­­