ד'

דואר, דירה, דלת, דמעות

דירה | ציפי גוריון

עברתי לגור אצל מיכל. היה לי שם חדר קטן עם ארון, שידה, מיטת יחיד עם המזרון הכי קשה בעולם וקיר שלם של חלונות שגרם לחדר להיות קפוא. בסלון הייתה טלוויזיה אבל היא שידרה רק ערוץ אחד,ובמידה והייתי מוכנה לעמוד בתנוחות יצירתיות במיוחד עם האנטנה – גם ערוץ שתיים. בחדר של מיכל היה מחשב, אבל לא היה אינטרנט.

בבוקר קמתי מוקדם והלכתי ללימודים, משם טסתי לעבודה ואז לקחתי שני אוטובוסים בחזרה לדירה. קו 18 זימן סיטואציות משונות – איש שנתן לי לטעום משמש בלדי מהבסטה שלו בשוק; מסומם שניסיתי לשכנע אותו לא להתאבד; הרבה ילדים צוחקים שתמיד הייתי משוכנעת שצחוקם מכוון אלי – מיכל הייתה מדריכה בהוסטל של נשים מפגרות ולרוב לא הייתה בבית בערב כך שהדירה הייתה כולה שלי. כתבתי עבודות, שמעתי המון מוזיקה, בישלתי במטבח המאובזר יחסית שההורים של מיכל השאירו לה בירושלים לפני שנפרדו והלכו כל אחד לדירה אחרת במקום אחר בארץ, קראתי, בכיתי והלכתי לישון מאוחר.בבוקר שוב הכול מחדש.

החצר בחזית הבניין הייתה שייכת לשכנים שגרו מתחתינו. האישה הייתה שקטה והגבר מפחיד. יום אחד לקחתי על עצמי אתגר קולינרי והחלטתי לייבש עגבניות בשמש. קילו עגבניות יפות נשפכו מהקומה הרביעית שלי הישר אל תוך החצר שלהם. אזרתי אומץ ודפקתי בדלת. הוא פתח. מאחוריו ניצב שולחן אוכל גדול, על הקיר הייתה תלויה תמונה של נערה בהירה עם עיניים חומות ותלתלים חומים. ביקשתי מפתח לחצר, מגמגמת כמה מילים על עגבניות. הוא הביט בי בפקפוק ונתן את המפתח בשתיקה. אחרי שאספתי את העגבניות החזרתי את המפתח, הוא הצביע על התמונה ואמר "הבת שלי". חייכתי במבוכה.אחר כך מיכל סיפרה לי שזו הייתה הבת היחידה שלהם, שקפצה בתחילת שנות התשעים מבניין גבוה במרכז העיר.
אחד השכנים ממול החזיק בחצר גור כלבים שלא הפסיק ליילל.

דירה | נויה אלטמן

אני חונה בתל אביב, נושאת את העיניים למעלה, אל המרפסות הישנות שמעל המדרכות המרוסקות, מובסות משרשי הפיקוסים. אני מדמיינת אותה. יהיו לי סדינים רכים, ואור ייגה בחדרים. אתה תהיה אהובי,אהובי בנה לי בית. זו תהיה סתם דירה ישנה בתל אביב, אפילו לא תקרות גבוהות או רצפה מצויירת, אבל אתה תהיה זה שיעניק לי את זה, ככה סתם, בשביל לעשות אותי מרוצה. אתה לא תגור שם אתי. שוב לא יהיה שום צורך לגור ביחד. אנחנו ניפגש במשכן, לפני האופרה, אתה תתמוך בי ככה בקלות, בנעלי העקב שלי, אשה גבוהה ובלונדינית, כיאה לפנטזיה, שבה אין לי האמיתית שום אפשרות לככב. אני אהיה גבוהה ובלונדינית. אולי גם אהיה יותר צעירה, לא בהרבה, כי הגיל הנוכחי נוח לי, יושב עליי טוב. למחרת בבוקר אהיה שוב לבד, אבל תהיה הדירה. אור רך בחדרים, כבר אמרנו. תהיה שם השמש התל אביבית, זו מוכרחה להיות תל אביב, כי שום דבר אחר לא יצלח לתחושה של הפנטזיה, היא חייבת להיות המשך טבעי, של המוכרות, של הרכות, של החיים ההם, מהילדות, לפני שקרה הכל, לפני שהחיים נטרפו והפכו לקו ליניארי שאין ממנו חזרה, שאינו מאפשר תהיה ארוכה ונוגה של אחר הצהריים לאן כל זה הולך. הדרך כבר נהלכה, ולא נותרו בה עוד קימורים רבים.

דואר, דירה, דלת, דמעות

דלת | יעל

רק אחרי שאני שוטפת את אחרון הכלים, מביאה עוד כדור אקמול לבן זוגי, מוודאת שאמו לא ישנה בסלון רק עם תחתונים, דואגת שהכלבה תקבל את הכדור שהיא צריכה ובודקת שהחשמל במחשב מלא אם הילד יתעורר בלילה ואצטרך להרגיע אותו שוב עם שירים, אני נכנסת לחדר ונועלת את הדלת. הדלת לבנה וגדולה. היא שומרת עלי מהטירוף שבחוץ ומכל מה שאני צריכה להיות. אמא–דלת.

דלת | דרורה דקל

בזמן העלייה לקומה הרביעית , שמעתי שהקולות שמלווים אותי למעלה אינם כתמול שלשום. שתיקות, מלמולים, דלתות פתוחות אצל רוב השכנים. תמיד אני חושבת על משהו רע שאולי קרה. רציתי לעלות לקומה האחרונה ולפתוח את הדלת, "בואי חמודה, לא כדאי שתעלי הביתה, בואי תכנסי אלינו".

כולם נחמדים אליי, אני רעבה, תמיד כשאני חוזרת מהלימודים מחכים לי החצילים שנעשו על האש, והלחם הקלוי. "מה קרה? איפה עפר ונעמי?", "תראי עפר אצל חבר, ונעמי הלכה לחברה שלה. תאכלי משהו וכדאי שתלכי גם את לחברה שלך". "אני רוצה להיכנס הביתה!" ,"את לא יכולה להיכנס הביתה, הבית במצב לא טוב. גם אמא לא בבית".

"איפה היא?". "לקחו אותה לבית חולים, היא הרגישה לא טוב". עשיתי את עצמי קשובה ומאמינה לדבריהם. רעדו לי הרגליים, ודמעות זעירות ירדו בתעלת הדמע. איפה אבא? הודיעו לו? צעדתי לעבר ביתה של חברתי. ממנה אלך לאחי ואחותי לראות מה איתם. את מי אשאל על מצבה? בבית שתוק לא מדברים על דברים כאלה. הגעתי לאחי. "מה קרה כשבאת הביתה?" הוא בכה ושתק. "אתה לא רוצה לספר לי?", "הבית היה סגור, אז הלכתי לחנה השכנה וביקשתי מפתח. היא פתחה לי את הדלת. צעקתי– אמא! אבל אמא לא ענתה. הלכתי לחדר שלי והיא שכבה על המיטה. ולא ענתה. היה הרבה דם עליה ועל הרצפה עד למקלחת".

בתוכי ידעתי. אחי בן 6, אני בת 16, אחותי בת 11. ימים של הווה מתמשך ריק ממשאלות. רק חרדה, שתיקות, ונסיעות לבאר יעקב מקרית ים באוטובוסים מקרטעים עם מושבי עץ קשים, החלפת אוטובוסים,דשאים, חלונות מסורגים, אחות רחבת גוף שאומרת: "רק בשבילך היא תסכים לחיות". אבל אני בטוחה הייתי שהכל בגללי.

דלת | נויה אלטמן

אבא לא הסכים שהדלת תהיה סגורה. אני רציתי חציצה. מהם, מהיידיש, מהמתח, מהמועקה.
רק אתמול הקריאה לי פתק שכתב לה פעם כשמצא את דלתה נעולה. שובבה שלי, כתב לה. יותר ממה שהייתי שמח לו פגשתיך, אני עצוב על כך שלא מצאתיך. הוא חשב שהיא האחת, והיא חשבה שהוא. אולי בכל זאת נולדתי נכון.
אבל אחר כך כשבגרתי התחיל העניין הזה של הדלת. הנערים התורנים נאלצו למלמל את פרטיהם. אם היה יכול, היה לוקח טביעות אצבע. והדלת היתה חייבת להשאר פתוחה. רציתי אותה סגורה, מאפשרת,כשהוא מסכים מאחוריה.
אבל לא, הוא רצה פתוח. והאוושה הרעה של הבית ההוא אפפה אותי, מכבה כל אפשרות רומנטית בחדר ההוא.
הדלת הזו. בסוף נאלצתי לטרוק אותה מאחוריי ולא לשוב.

דלת | נורית רון

כבר כמה ימים אני מתכננת לכתוב על זה. מנסחת בראש את תחילת הסיפור. מקווה שקצה החוט שיישלף כמו בפינצטה, ימשיך ויגרור אחריו את כל הפקעת, הסבוכה, יצא ממני מסתלסל למילים שחורות על הדף. ניסיתי, אתמול אחר הצהריים. פתחתי מסמך חדש וכתבתי את הפתיחה שהתנגנה לי בגוף בימים האחרונים. פתיחה לסיפור שמתחיל מהסוף. "לעולם לא נדע איך הצליחה לצאת מהבית וללכת. דרך איזו דלת יצאה אל הלילה ההוא".

המחשבות ברחו ליומן, לבדוק מתי האזכרה השנה. סימנתי ושלחתי בקשה במייל לשריין חופשה לימים האלה, תוך כדי כך שאלתי את עצמי אם זה נכון, ואולי עדיף להיות עסוקה. אחר כך, הרמתי את עיני משולחן הכתיבה וראיתי אותה. מחייכת מהקיר מולי, מהתמונה במסגרת החומה. מאושרת. הטלפון צלצל, מחריד בגסות את האינטימיות עם הגעגוע. על הקו מנחה הקבוצה שלנו שאל מה נשמע. לא דיברנו כמה חודשים, מאז הסתיימה שנת התמיכה. "הי", הצהלתי את קולי. "החגים קשים" הוא קבע. "אתם באמת בסדר?" נתן לי אפשרות לחזור בי ולבדוק אם דיווחתי אמת. "כן, בדרך כלל " דבקתי בגרסתי המקוצרת.
אחרי השיחה כבר לא יכולתי לכתוב. קמתי ויצאתי למטבח, רק למנוחה קצרה. הייתי רעבה, פתחתי את המקרר הוצאתי את עלי הסלק ונזכרתי במתכון שהצליח בשנה שעברה, כשקטפנו כאלה בגינת ביה"ס ובישלנו עם אורז וצנוברים, צימוקים והרבה לימון. חשבתי גם שאפשר להכין פסטה עם בזיליקום ועגבניות שרי וחתכתי גמבה ובצל ירוק וערבבתי עם טחינה ועדשים מונבטים. נסחפת עם היצירה, שטפתי ופיניתי ולא נגעתי בפקעת. לא בערב הזה, לפחות.

דלת | רות איל

הדלת נפתחת אט אט. היא פוחדת. אם תדחוף עוד קצת, האם תחרוק? אם תציץ, האם יהיה שם מישהו שיגיד לה – לכי מפה, אסור לך יותר לבוא? אם לא תחרוק אולי תצליח לחמוק מבלי שירגישו בה ואף אחד לא יֵדע שהיא שם, אף אחד לא יגרש, לא ישאל, לא יברך. על קצות האצבעות היא עוברת את הסף. הדלת לא חרקה, שקט שורר בכל. יער גדול, עצי ענק, אור–לא–אור. השמש רחוקה, העלים תחת רגליה לא מרשרשים, ציפורים לא מצייצות. אין בה עוד פחד. את הדלת עברה בשלום, ומעבר לה אין מי שיפחיד.

 

להמשך קריאה>>