"למרות ספקותי, אני משתדלת לדייק", מאת רות איל מבטה העדין של ילדה המתחבאה מאחורי וילון כדי לקלוט מוזיקה-קלאסית גנובה מן הסלון של מר ברנארד (שם היא מתגוררת עם אימה המנהלת את משק הבית) – ממשיך ומלווה את הטקסט גם כאשר הוא מעלה תמונות מפרספקטיבה של אישה בערוב ימיה. תמונות קטנות וכמעט בלתי ניתנות להמשגה ובהן געגוע לבן-זוג אהוב שנפטר, התמודדות עם ריק הבדידות, הוקרה לרגעי יופי וחסד שמתגלים מדי פעם במציאות היומיום או בתודעה, ואולי בעצם הכתיבה עצמה. הטון המהרהר והפיוטי של רותי – הנע באופן מרשים בין הפשטה לרגש – הולך ומתחדד, הולך ומשתכלל ממילה למילה.
"גיבורה: …ושוב פקדו החיים את מקומותי. הפעם אני לא בת שלוש. אני זקנה. משפטי העבר מהדהדים בי: היי חזקה, אל תאבדי את הצפון, את הראש את ה… אבל אני רוצה לאבד. את כולם. ובעיקר את מסיכת הגבורה שדבקה בי עד כי אינני יודעת עוד איך להיות לא".
< רות איל, ילידת חיפה, 1942. גרה בנתניה. אם לשניים וסבתא לארבעה. ארכיאולוגית. מנסה כוחי בכתיבה מזה כשלוש שנים >
"נסיכה גולה", מאת נויה אלטמן ב"נסיכה גולה" עולה תמונה של אישה המצויה "בסתיו חייה" על מארג יחסיה עם משפחתה ועם עצמה. מול הוריה ניצולי השואה שהורישו צער אינסופי, מול בן-זוגה שכבר אינו כפי שהיה אי-אז, ומול ילדיה, שאותם ניסתה לגדל אחרת מהאופן שבו גידלו אותה – ניסיון שספק אם הצליח. הדרך של נויה לשלב מרירות משועשעת עם כאב ה"תוהו", השילוב בין קיצביות-נעורים מלאת חיוּת לאיטיות של גיל עמידה –יוצרת כתיבה בעלת עמדה וקול ייחודיים ומרגשים.
"שנים רבות הייתי מאוהבת. האובייקט היה מתחלף. הפנטזיה התאימה יפה לכל סטטיסט. תמיד פריז, תמיד שלכת, תמיד סתיו בבית המלון הרומנטי ההוא באיל סן לואי, שרל אזנאבור ו- les feuillies mortes . צבעים של אדמה, אח מבוערת, רקע לזינוק קצר נשימה למיטה רחבה של מצעים לבנים ורכים…
לא קרה מעולם. היו דברים על יד, יש להודות. היתה פריז. היתה שלכת. היו כמה סטטיסטים. אבל…"
[ המשך בגוף הטקסט]
< נויה אלטמן הוא פסבדונים שמאחוריו אשה צעירה בגיל העמידה, נשואה שנים רבות, אם לבן ובת, בעלת מקצוע חופשי, דור שני לשואה, תל אביבית במקור, בעלת תואר שני בספרות עברית, מחבבת כאבים, רומנטיקה ושוקולד >
"בסוף ירושלים יש ים" מאת ציפי גוריון* שרוי ברובו בעולמה של נערה ואישה צעירה בחברה הדתית-לאומית, המתבגרת וחוזרת בשאלה. הטקסט כתוב מתודעה בוגרת ששמרה על חיוּת העין הצעירה שמצויה כחלק וגם תמיד מן הצד. הסגנון המשעשע ברובו של הלקסיקון, מציג באופן חמוץ-מתוק-מריר מספר תמונות מילדות ועד בגרות. היכולת לכתוב מפרספקטיבה שלכאורה אינה מרוחקת מהסיטואציה, מול ריחוק כאוב-אוהב שמצוי מתחת לפני השטח, מעוררים שילוב בין פרץ צחוק להתכווצות בבטן, ורצון לקרוא עוד.
"העניין הוא, שלא באמת חפצתי לרקוד בעצמי עם ספר התורה. לא הייתי רוצה לעלות לתורה בגיל 12 ולא לדבר מול כל בית הכנסת. אבל רציתי שתהיה לי האפשרות. רציתי שזו תהיה גם החגיגה שלי ובעיקר לא הבנתי איך כולן נשארות במעגל הריקודים העצוב הזה ואף אחת לא יוצאת ממנו, או לפחות מנסה לעשות משהו כדי לשנות."
* במהלך הסדנה התמקדה המחברת בכתיבת רומן, שממנו גזרה מספר קטעים עבור הלקסיקון.
< ציפי גוריון, ילידת 81', עובדת בחנות הספרים העצמאית "סיפור פשוט". מתגוררת בתל-אביב, בעלת תואר שני בספרות עברית >
"מילים צופות" מאת דרורה דקל נסוב במעגלים ספירליים בין צלקותיה של אם ניצולת שואה ובת שמוצאת לעצמה נקיק כדי לגדול ולצמוח מבעדן. הדוברת היא לפרקים מבוגרת-ילדה ולפרקים מבוגרת-אם. התנועה בין הווה ועבר אינטנסיבית ומוליכה את הקורא/ת בטלטלות הנפש המעבדת לעד את צלקותיה וצלקותיהן הלא פתורות של יקיריה. השילוב שדרורה עושה, בין מחוזות של אימה וקושי עצומים לבין מחוזות מלאי חיוּת, כמו טיפול בגינה פורחת, תיאור האוסף הפרטי לגמרי שיש ב"ארון" והשתהות המבט על שלוש תמונות דיוקן, נוגעים במיוחד.
"תמונת דיוקן: הן מונחות לפניי, הגדולה מימין, באמצע הבינונית, ומשמאל הקטנה. שלושתן בשחור-לבן. מי אני? זו עם השפתיים הפסוקות והאצבעות המעודנות שכמו סיימו זה עתה תנועת מחול? … זו שנשענת על קיר המיטה הזוגית לבושה בחולצה משובצת עם כפתורים, עיניה עצומות, כי הצלם סנוור אותן, בעוד ידה הימנית מנסה לזרוק עליו כרית? … בשלישית אישה מחייכת חיוך קפוץ, רצה עם ידיים מושטות קדימה, הפה מחזיק כף, והכף מחזיקה ביצה, והביצה כנראה לא מבושלת. והיא רצה כחלק ממשחק תחרותי- 'מי יגיע ראשון'"
< דרורה דקל, אמנית, אוצרת, מרצה ועורכת סיורי אמנות. חיה בקיבוץ כברי, מתעוררת כל יום למגוון עשייה, סבתא אוהבת לחמישה נכדים, משקיעה מרץ בגינת ירקות, פרחים, ועצי הפרי. הכתיבה מלווה לאורך זמן את יצירתי, ובשנתיים האחרונות העזתי לעסוק בה בנפרד >
"אהבה" ו"זעם", מאירה וייס במהלך הסדנה פיתחה מאירה כתב יד העוסק באחותה עפרה ובמותה כתינוקת ממחלת הפוליו, בשנת 1950. ללקסיקון הקבוצתי חברה בשני ערכים קצרצרים ומהודקים להפליא, שנכתבו במיוחד לרגל פרסומו. ניתן למצוא את הקטעים פרי עטה באותיות א' ו-ז', כחלק מהערכים "אהבה" ו"זעם".
"אהבה: רקמה. משחילה את החוט לתוך קוף המחט. אני בודקת שאתה במרחק הנכון, ואז מקיפה אותך בחוט האדום, וחוזרת ורוקמת אותך עמוק מתחת לעורי. לפעמים אני טועה וגם אתה נדקר. (שי, בני)"
< מאירה וייס, פרופ' באנתרופולוגיה, בת זוג לשרגא ואמא לתמי ושי, גרה ברמת השרון. הוציאה מספר ספרים מדעיים ובימים אלה רואה אור הנובלה "מראית אַין" , פרי עטה וכן ספר עיון על המכון לרפואה משפטית >
"לקסיקון אימוץ" מאת יעל עוקב אחר תקופה אינטנסיבית של אימוץ תינוק. יעל כותבת על רגעים קטנים כגדולים בתהליך הזה, על פחדים, חלומות, עייפות, אמהוּת, על התהוות של אהבה. את הטקסט, שהובא לפרסום בינתיים רק בחלקו, מלווה תחושת תיעוד ייחודית של "זמן אמת" ובתוכו מעברים תכופים בין קושי לשמחה כבירים. השילוב בין הנושאים שסביבם כותבת יעל, לבין האופי המאופק-מרגש של הכתיבה, יוצר מפגש מעורר מחשבה והשראה.
"רק אחרי שאני שוטפת את אחרון הכלים, מביאה עוד כדור אקמול לבן זוגי, מוודאת שאמו לא ישנה בסלון רק עם תחתונים, דואגת שהכלבה תקבל את הכדור שהיא צריכה ובודקת שהחשמל במחשב מלא אם הילד יתעורר בלילה ואצטרך להרגיע אותו שוב עם שירים, אני נכנסת לחדר ונועלת את הדלת. הדלת לבנה וגדולה. היא שומרת עלי מהטירוף שבחוץ ומכל מה שאני צריכה להיות. אמא-דלת".
< יעל הוא פסדונים לאשה בשנות הארבעים לחייה, אם לשלושה, עיסוקה בתחום מדעי הרוח. בשנה האחרונה אימצה יחד עם בן זוגה תינוק. היא דור ראשון למרידה בדת ממוסדת, דור שני לשואה, הרבה דורות של זיכרון. ובכל זאת אוהבת את החיים >
"בחירות באקראי" מאת יפה ריזנפלד מורכב משלושה קטעים שנבחרו מטקסטים גדולים יותר שמצויים בתהליך עבודה. בכל אחד תמונה אחרת אך בשלושתם ניתן לחוש את אופן הכתיבה המוזיקלי, שכמו מצייר במילים. תהליך הכתיבה של יפה – שמירה נחושה על סגנון כתיבתה הייחודי, ויחד עם זאת עבודה הקשובה לדיוק כוונת הטקסט – מזמן מפגש מעשיר עם עדינות נועזת והתמסרות.
"בדממת התחנה – הרציף לפתע נע. אמא נהדפת ממקומה, עוד רגע ונופלת. פיה נפער, היא מאותתת אלי – המזוודה נשמטת, הכפפות, היא נאחזת בעמוד, מתרחקת וקטנה.
הרציף שט כמו רפסודה על מים ועליו התחנה כולה. ספסל-העץ, לוח-הזמנים, קיטון-הפיקוח, גדר-התיל, המזוודה, הכפפות, עמוד השעֺון, אמא
פקחתי עיניים. בחשכת החדר היה תלוי מבטה."
< יפה ריזנפלד מתגוררת ברחובות. נולדה בפולין, גדלה במושבה-הגרמנית בחיפה. בהשכלתה ב.א. בפילוסופיה כללית, מ.א. בהיסטוריה של ימי-הביניים. בהכשרתה מורה לויז'נאנה יוגה. יושבת בית: דומסטיקה, כתיבה, פסנתר, מדיטציה. נשואה, אם, סבתא, בת >
"רסיסים" מאת נורית רון מתאר את מרקם חייה של אם, לאחר מות ביתה שהתאבדה. כיצד עם המוות ממשיכים החיים? וממה הם מורכבים? ממה מורכבת הכתיבה על אודותם? כיצד יוצרים יהלום מרובה פאות של קיום לאחר מות בת אהובה? איך מכינים סלט, איך נהנים בטיול, איך נפרדים פעם ועוד פעם, איך מספרים את הסיפור? האם בכלל ניתן לספר זאת כסיפור אחד לכיד או רק כרסיסים שהולכים ומצטברים, או מתנפצים. תהליך הכתיבה של נורית מפרה לאין שיעור, מחכים כליות ולב. הדיוק והרגש, החום והלאקוניות המצמררת, הרצינות הספרותית שהלכה והתפתחה והנכונות להשיל אחריות-יתר מעכבת – אפשרו את הטקסט שלפננו.
"בלב האגם, שט ברווז אחר, גדול, ותיק ולמוד קרבות שהסתובב ממורמר וגירש בקריאות חדות כל יצור שהתקרב אליו. הלהקה כבר התרגלה, הקפידה לשמור ממנו מרחק, והוא המשיך, נושא בגאון את הפגיעה. שומר על זכותו להמשיך לגעגע את עצמו לדעת. הושטתי לו פרוסה של לחם, ביקשתי שיקשיב לי רק לרגע, סיפרתי שגם אני כעסתי פעם ככה. סיפרתי לו שכשנשארתי לבד למדתי לדבר בשקט, להמתין רגע וללמוד את השפה. המלצתי לו לגעגע בחוכמה, כדי שלא יבחינו עד כמה הוא מתגעגע".
< נורית רון, ילידת 1958, עוסקת בשיווק ובחינוך. נשואה, אם לבן (27) ולבת (בת 27 במותה) >
דברים שכתבה נורית על "רסיסים": אני מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך, כשהעיניים מתחמקות ממפגש, המילים מצליחות לדייק את מה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. מנסות לברוא משמעות לחסר.
מילים, חפצים ומצבי רוח - לקסיקון קבוצתי 