ג'

גב, גג, גבעה, גיבור/ה

גיבורה | נויה אלטמן

לקום בכל זאת. לצחצח שיניים. להתקלח. חמים המים. נעימים המים. להתנגב. לבחור בגדים. לסדר את המיטה.
לראות שחסר כפתור בחולצה הלבנה. לשים בסל. לזכור להביא לתופרת. לשים ליד הדלת.
התהום מציצה. להחליף בגדים. לצחצח את הנעליים. להעמיד מכונת כביסה. לרדת למטה. להכין קפה. להוריד מהשולחן כוסות מאתמול בערב. לצלצל לגנן. להביא מטלית, לנגב את השולחן להוציא לחם מן הפריזר, להפשיר אותו במיקרו כדי שלא יקלקל את הטוסטר. לשים בטוסטר. למצוא צלחות. למרוח אבוקדו. להוסיף אשכולית אדומה. לחתוך אותה לפלחים. להניח על צלחת ולמצוא מפית. לשים על השולחן הנקי את הצלחות עם הטוסטים והאבוקדו. להביא את העתון מהשער. לצלצל להזמין גז.
לחייך אליו כשהוא יורד. לא לומר שלא סובלת סנדלי שורש. לא לומר כשהוא לוקח את הצלחת לסלון עם העתון. לראות את הילד חולף בסערה בדרכו אל הדלת. לרוץ אחריו עם סנדביץ' ותפוח.
להכנס למכונית. לעבור בתחנת דלק. לחכות בפקק. לא לאחר. לא להתעצבן. להתאפר במכונית. לחפש חנייה. לא לאחר. לחייך במעלית. לפגוש אנשים. לחייך. והלוא חל שיבוש נורא. אבל לענות לטלפון בקול רגיל. להגיד שהכל אחלה. להסביר שאת לא אשמה. לומר שכדאי אחרת לדעתך. ללמוד עוד תיק. להרים את הקול. להתנצל. לענות לטלפון. לחייך. לזכור לדבר יותר לאט. לגלות ששכחת שחסר אישור לטאבו.לא לבכות. להכניס ליומן נסיעה לנתניה להשיג את זה. להכין עוד קפה. חושבת על קרואסון. אוכלת אגוזים. להכנס לשירותים. למרוח קונסילר על הפצעון וליפ גלוס על השפתיים. להתעלם מהמראה. לבדוק בשביל אמא את התור בקופת חולים. להאזין לה בסבלנות. להיות המומה. להחזיר טלפון לנירה. להגיד שגם אנחנו נוסעים בקיץ. להגיד שנפלא. לקבוע אתם לשבוע הבא. לשכוח מה שאמרה. לא לדמם. להספיק לשיעור פילאטיס. לחייך. יש לי פחות כוח. להזיע. לחייך. להגיד שהכל בסדר. ללכת הביתה.
לפתוח את הדלת, להניח את התיק, להכנס לשירותים, לרחוץ ידיים. לגשת למטבח, להדליק רדיו. להוציא בצל ולקלוף אותו ולחתוך בהתחלה לרוחב ואחר כך לאורך ואז להפוך על צידו ולקצוץ ריבועים ולשים שמן ואחר כך להשחים ולהוסיף את הצלי. ולצאת לסופר ולקחת עגלה ולשים בה חמישה שקלים ולאסוף חלב ופסטה וביצים.
ומהו הדבר הזה שמאפשר לעמוד בסופר בקופה ולא ליפול, להחזיק סתם כך את הראש, כאילו קל לו לצוואר.
והלוא חל שיבוש נורא.

גיבורה | נורית רון

כבר בשעות אחר הצהריים הורגשה תכונה באוויר. כולם מיהרו הביתה, יוצרים פקקים בכניסה לעיר. בטכס בביה"ס, הילדות שרו יפה כל כך. הייתי חלק מהקהל. ככה זה לא נוגע. התלבטתי אם להישאר או לפרוש. כשהתחילו לקרוא מכתבים שנכתבו למי שמת. כשאמרו "הלוואי שהיית חי" הלכתי הביתה. בבית, שנינו לא הצלחנו להתרכז, סחרחורת קלה, מן ריחוף כזה. חשבנו לאן אפשר לברוח. השמש ששקעה בעיגול כתום רחוק, הזכירה שאפשר לנסוע לחוף. שם אולי לא שומעים את הצפירה, אבל לא נסענו. הלכנו לאנדרטה שבקצה הרחוב, לנסות להשתתף באזכרה של כולם. עמדנו שם לבד, מול שמות לא מוכרים והדלקנו להם נר.

אחר–כך, בבית, ריצדו מולי על המרקע, סיפוריהם של ההורים השכולים. מדברים על בנם המת, מספרים על הפלא שחי ביניהם, תכונותיו היפות, שמחת החיים שלו. הילת הממלכתיות קרנה מהם והלב נחמץ בשבילם. ואנחנו, שכולים בלי הילה, חשבנו על הפלא שהיה. על האומץ להאמין שיכול להיות גם אחרת. על האהבה שחשבנו שתנצח, שבגללה הצליחה לקום בכל בוקר למאבק חדש. ואז, כשהתגלה הגידול,כמו רימון חי שהושלך לעברנו. נשכבה עליו, בוחרת בנחישות את החירות שלה, מורישה לנו את החיים.

גיבורה | דרורה דקל

כדור פילח את צריף הפח. הוא לא היה הכדור הראשון.
שכבנו בשוחת חול שנחפרה צמוד לצריף.
היה קיץ חם בחולון– 1948. הקרבות הגיעו עד לפאתי השכונה.
הם ישבו למעלה על הגבעה מחופרים בתוך הפילבוקס, וירו.
אבא לא היה איתנו. הוא נלחם באותה עת ונפצע בקרב על לוד.
חדשים היא לא ראתה אותו.
רק אני והיא.
בתמונה הקטנה עם הזיגזגים בשוליה, בה ניצבת מיטת תינוק מברזל צבועה בלבן שרוט, עומדת תינוקת מתולתלת ומחייכת עם שתי שיניים נתמכת במעקה המיטה, ועל הקיר סימני יריות.
שתי גיבורות "בתל גיבורים", ובמעלה הרחוב הפילבוקס כבר ריק מיורים.

גיבורה | רותי איל

באותם ימים התגלתה הגבורה במקומות נשגבים ומחרידים: בשדה הקרב, במרידות, בהקרבה על קידוש השם. אבל אני פוחדת להישאר לבד, פוחדת שמישהו ימות לי, בוכה בכל פרדה. גם אם אינה שלי. אני"לא–גיבורה". תחנות אוטובוס ורכבת, ובעיקר שדות תעופה הם מקומות מועדים. עם הזמן למדתי לנסוך על פני חיוך ולהסתיר את הטישו בכף ידי.
ושוב פקדו החיים את מקומותי. הפעם אני לא בת שלוש. אני זקנה. משפטי העבר מהדהדים בי: היי חזקה, אל תאבדי את הצפון, את הראש את ה… אבל אני רוצה לאבד. את כולם. ובעיקר אני מבקשת לאבד את מסיכת הגבורה שדבקה בי עד כי אינני יודעת עוד איך להיות לא.

גיבורה | יעל

זכרתי שאבא היה נוהג להביא את ציפורן אגודלו לאצבע המורה ולהפיק מהמפגש צליל של תקתוק שעון. הוא היה מקרב את ידו לאוזן התינוק ומחייך חיוך ילדותי ורחב, מצפה לראות אם התינוק יבין מהיכן מגיע הקול. ידעתי שאת ישי הוא היה אוהב במיוחד ולכן הצעתי לו שיוותר לרגע על מותו. הוא הסכים ומלמל איזו אגדתה על קדימותן של בית רבן. עכשיו יושבים שני אלו על הספה הישנה והחומה. ישי מחייך את חיוכו הממזרי וחוגג עם אבא את כמיהתו לקולות וצלילים. אבא מביא שוב ושוב את ידו לאוזן הקטנה ושניהם צוחקים. אבא לא מסתכל לצדדים לראות אם אני רואה, אם מישהו שותף לו בהתפעלות מישי. גם הוא כלל לא מתפעל, הוא משחק איתו.

אני כרגיל מנסה לנצל את הרגע: גם ליהנות ממנו, גם להנציח אותו וגם להספיק. אני נגשת למטבח, לוחצת על הקומקום להרתיח לי מים לקפה ועד שירתחו מצלמת את ישי ואבא משחקים. שיהיה, אומרת לעצמי, יום אחד עוד תתגעגעי לזה. אז מחליטה גם להסריט ועד שמסיימת המים כבר לא רותחים כמו שאני אוהבת. עוד סיבוב של הרתחה מאפשר לי גם למיין את הבגדים של הילדים. בדרך לחלוקתם אני רואה שישי כבר יושב על ברכיו של אבא, ידיו הקטנות בידי אבא מלטפות את לחייו בתנועה אופיינית. יש להם פנאי.
מבט מהיר בשעון הגדול מעל המקרר מאשר שתיכף אבא ילך להתפלל מנחה ולא יקח איתו את ישי הקטן מדי. אני מנסה לחסוך לישי את צער הפרידה, מוותרת על הקפה, מפיקה מישי נשיקה מהירה לאבא ויורדת איתו לאוטו.

 להמשך קריאה>>