ז'

זבוב, זוהר, זעיר/ה, זעם

זעיר נורית רון

התא הראשון שלו נוצר בפריסכמעט שאין בכך ספקכל החישובים מעידים שבירח הדבשבשבועיים שחילקנו בין פריס ולונדוןבמלון ההוא ליד כיכר הבסטיליהשם התחילה ההתחלקות הראשונההתחלקות אופטימיתמלאת הבטחה לחיים שלמיםגיליתי אותו רק כשחזרנו הביתהכשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגבשםעל הר חריףכשנסעתי לבקרסיפרתי ושמחנו נוראהתרגשות נפלאה של פעם ראשונה.כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרההרי הריון זאת לא מחלההיריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בעין עבדתולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבהאבל אזמשהו כנראה קרה.אולי בעליה במעלה עקרבים כשהגוף התחיל לרעוד ממאמץ וחולשה פתאומיתאו אולי כשניסיתי לישון על האדמה הקפואה של המכתש כשכבר השרירים בכל הגוף כאבומבפניםואחר כךהדימום והריצה לחדר המיון ונגמרבלילה שבו התחילה המלחמה בגלילהוא הלך ממניעובר בן 10 שבועות.

זעיר יעל

אני חולמת שאני בהריוןמפחדתלא ממש רוצהמרגישה שמשהו לא בסדרזה לא ההיריון הנכוןועכשיו אני כבר צריכה ללדת ויודעת שזה לפני הזמןבקושי יש לי בטןקטנה כל כךאולי אגיד לרופאים שלא ילחמו עליו אם הוא לא יהיה בסדרשיניחותחושה קשהאהרוןאחישם איתיהוא ואני נוסעיםבדרך בתחנת איסוף כלשהיא מישהו מחכהאולי זה בן זוגיאני בלחץהוא מנסה להבין לאן נסענואני יולדת וזה לא כואב כל כךיודעת שאם הכל היה בסדר זה היה אמור לכאובאמרתי מראש לרופאיםאני מנסה להרגיע את עצמימרגישה מקולקלת.

זעיר דרורה דקל

החזקתי גוזל של ירקוני בין ידיינושמת את ריח פלומתו שכבר החלה להצהיב ולעטות פלומה ירוקהמקורו הקטן נפער בצפצופי תחינה ובנשיפות בהלהידעתי שהוא מבקש מיםאו אולי אוכלתכף יונח בקופסת הנעליים עם ריפוד העיתונים וצמר הגפןכמו שנהגתי להכין לגוזלי הצפרים שמכר לי תמורת כמה גרושים הילד של הכובסתהוא היה מגיע עם אימו מהכפר בסמת טבעון שמעבר לוואדיתמיד התחננתי בפני אימי שתתן לי את הגרושים כדי לקנות את גוזלי הפשושים והדרורים שהביא לירציתי לגדל אותםאבל הם תמיד מתו.

תמיד בכיתיאמא אמרה שדי עם גידול הגוזלים "היה כבר מספיק מוות במשפחה". על איזה מוות היא דיברהיש לי אבא ויש לי אמאונולדה גם אחותייש לאבא שלי אמא– סבתא סוניה שדיברה איתי ביידיש שלא הבנתיועם אבא ברוסיתאמא אהבה מאד חיותוגם גידלה ירקותלא פעם החיות שגידלה ניקרו וכרסמו את הגידוליםהברברים אהבו את הריג'לה והחסההתרנגולות את הנבטיםהארנבים שברחו מהארנבייה זללו את הכרוב והכרוביתאמא קללה את החיות הפולשות בגרמנית שלא הבנתי ומיד גם סלחה להן והמשיכה להאכילןלא כך היה איתנו הילדים.

היינו הולכות לאורך הכביש למרגלות גבעת אמנון ותמר ומכסחות בסכין מטבח עשבים שעלו וצמחו בחורףהעמסנו אותם לתוך שק יוטה שהונח על עגלת קוגלרים עשויה קרשים עזובים ומשכנו בחבלרק במדרגות שעולות את הגבעהאמא סחבה את השק על גבה ואני תמכתי בקרקעיתו כמו "חנהל'ה ושמלת השבת". היא עזרה לסבא זקן ואני לאמיהיא התלכלכה בפחם ואני בירוק עשבים עם ריח של חורף.כששפכנו את מלוא השק בערמה
בחצר כל החבורה שהסתובבה מחוץ לכלובים הצטרפה לחגיגת הזלילההכי זריזים היו הארנבים.

אני אהבתי לפרק את מלעני שיבולת השועל כדי לזרוק אותם על חולצתה של אחותי, "יהיו לך חמישה ילדיםצעקתי בשמחהבתוך גב קטן בסלע שצמח ממנו עץ האלון נקוו מי גשםהברברים מיהרו אליו לשתות ואני רצתי אחריהם כדי להפחידם וראיתי את פניי וידיי הירוקות נשברות להמון חלקים.

הירקוני הקטן צפצף חלושותחיפשתי את קופסת הנעלייםהנחתי אותו בתוכה ורצתי איתה למטבח למעוך לו ביצה קשהחפנתי אותה בין ידייהיא היתה עדיין חמימה ונעימה כמו הגוזלהכיתי מכה אחת על השיש והתחלתי להוריד את פסיפס הקליפה. "אמאאמאיש לי דם ביד!", אמא מיהרה אלייאספה בידה את הירקוני הקטן הפכה אותו על גבו ואמרה בפנים עצובות: "הוא מכר לך גוזל פצוע!" עוד לפני שהספקנו להאכיל אותו הוא מת ופיו נשאר פתוח. "הוא ירה בו ברוגטקה וכך תפש אותו", היא אמרה.

קברנו את הירגזי הקטן בתוך תלולית אדמה חומהאני חושבת שחפרפרת תיחחה אותה לפני זמן מהחשבתי על אמו של הירקוניאמא אמרה שכאן יהיה קל לקבור אותו מספיק עמוקקישטתי את הקבר בסביונים צהובים וחרדלוגם בציפורניות ורודותצפרני חתולובעלי הלב של החובזותשתלתי אותם במעגל וגם השקתיהנחתי במעגל אבנים קטנותונכנסתי הביתה לכתוב שלט: "כאן קבור ירגזי!". חיברתי את השלט למקל בנייר דבק חום שנשאר ממלחמת סיני במגרה של אבאצריך היה ללקק אותו ברוקחזרתי לתלולית ותקעתי את השלט באדמה.

מי שעבר במדרכה הקרובה לביתנו התבונן במעגלים שצמחו בתוך עשביית החורףאבל לא ידע שפעם כשאהיה ממש גדולההן יהיו שתיים שאוהבהדרור והירקוני.


זעיר רות איל

זעירזעירהמעט מזעירמלים שמעוררות רצון עז לחוסלחמוללחפוןבזהירותלהתייצב כחומה בינו לבין העולםאל תדאגאני אומרת לגוזלאני אשמור עליך.
רגש קדוםקמאישל הושטת יד הוא שממלא את כל ישותייד שתעביר את הגשרגם אם הוא צר מאדמתחתיו תהום ומעליו פרושים השמים.
למה רק כאשר הוא זעיראולי כי בחופן אין מקום לגדולים?

זבוב, זוהר, זעיר/ה, זעם

זעם | מאירה וייס

הכול מתהפך ברגע אחד. הקול הנוהם שעולה מעמקי גופה הקטן הרזה הולך ומעמיק, אז היא פוצחת בהתקפה על האויב, זה שלא עוזב אותה לרגע, שמגיע מתוכה, מלווה, מתגרה. ככל שהיא כועסת הוא מסתלסל מולה, נושכת ופוצעת, הוא ממשיך לנוע, מתרומם בגאווה. היא אינה נכנעת, רוצה להשיג, להמית, התנועה הופכת סיבובית, חגה עוד ועוד (נטשה, החתולה שלי).

זעם נויה אלטמן

– "
בוקר טובאמאמה נשמע?"
– "
מה כבר יכול להישמע אצלי".
היא כבר קטנה מאודעדיין כועסת מאודהעיניים שלה יורות גיציםרחוצות מדמעות.
"
מספיק ליהיא יורה. "אף אחד מהמשפחה שלי לא הגיע לגיל הזהואני כבר מיותרת."
לשווא אני מתקנת בעדינות את העובדותלשווא אני מביאה לה מנחה קצת צער משליעם טוויסט ניו אייג'י על חשיבה חיובית. "איך את משווה?" היא זועמת. "לך היו חיים נורמליים."
אדם זקן מה יש לו בחייוהוא קם בבוקרובוקר בו לא קם.
אף אני בתחילת ארץ הישימוןמתבוננת בתדהמה במיקומי המתקדם על קו הדרךקצת מבוהלתאף אני מכעיסה את הילדה שליאבל איך אני משווה באמת.
היא היתה רכה כל כךמתוקהחכמהכל יכולההידיים שלה היו יפות כל כךהרים מושלגים ופלגים תכוליםהתפרצויות מעטאז למה נשבעתיבשפעת הרחוקה ההיאבמיטה המוקפדת והריחניתשאגמול לה יום אחדכשאהיה גדולהמה הבין הלב הילדותיכשעלתה וירדה בפעם האלף במדרגות להביא לי עוד משהו קטן מחנות מכשירי הכתיבהמשרתת יותר מדימכאיבה במסירות שלה.
חשבתי שיום אחד יהיה לי כוחלא ידעתי שאין גמול בעולם היכול לרפא צער כזההקדוש לבעליו.
אני מאזינה בתדהמה לקקפוניה פנימיתעליה מנצח הקול שלההכעסהאמת שלהשאני מבקשת לרצוחאני מנסה לעשות סדראני מחכה לרגיעהעייפה וכועסת מכדי לייצר אותה בעצמי.
הטכניקה מובנת לי במידה מסויימתעגנון אמר "מסיעים דאגותיהם מליבם". אבל אני מתעקשתרוצה בלי מאמצי שינועאני יפה וצעירה ואיש גדול וכבד ואוהב ובטוח רכון לצידי ומביט בייש בריכות טורקיז ורחש מים מפכיםאנחנו במין מקום כזה שליומין מקדש בודהיסטייש קערת כסף ופירות רענניםוסדינים לבניםתמיד יש סדינים לבנים ליד היםושקטאו שוברטהצליח ליהחיים עלו יפהפתאום לקראת הישורת האחרונההגוף בריאהנפש שלווההחיים נכונים….
את תעווי את פנייך בבוז. "אין כזה דברבטח לא לךלא לשכמותנו." אתכווץ רק לרגע.
ולבת שלי?" – אתחנןמצטערת על כל ארוחות הצהריים שהילדה אכלה אצלה בדרך חזרה מבית הספר. "אבל לבת שלי תרשי?"
את תהססי. "היא כבר אולי מעורבבת".
אימה חדשה מתחוורתלא יהא מזור לרצון הבלתי נגמר שלי להרגיעהלעשותה סופסוף אחרתככה זה יישארהמורשת שלה תנצח וגם המוות לא ישחררכרוניקה ידועה מראש של דהירה אל התהוםאין בדעתה ללמד אותי למות נכוןיותר ממה שהיה בדעתה ללמד אותי לחיות נכון.
אני מנסה אליה מילים מאוחרותהי אמאתראי אותיתביאי אותי בחשבוןתני ברכת פרידהההיפרדותתביטי בי סופסוףיש לי ידיים ורגליים ולב ומחשבות משליתני סיכוימה אכפת לךשיעור אחרוןכזה שהופך הכל מההתחלהתגידי שסתםהכל היה בצחוקתאמרי שהחיים יפיםלאתאמרי שהחיים שלך היו יפים.
הם לאהיא אומרתותניחי לי.
לא קיימתי את שבועת הילדות שלילא גמלתילא פיציתי.
קרב יוםבשארית הכוח אתנהל לבדמופרדת לכאורהאשים לי מוסיקהאלבש בגדים רכיםכותנה לבנהאוהב אותי יותר ממנהיש מים חמים באמבטיהתצא השמשאעשה סדררשימת ישפה ושם יש אהבהאולי אסכים להתאמץלפעמים אצליח להרפות.
אל תדאגי אמאזו לא ממש פרידהלהיפךאהיה סופסוף בדיוק כמוךגם לי לא תהיה אמא.

להמשך קריאה>>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s