ז'

זבוב, זוהר, זעיר/ה, זעם

זעיר | נורית רון

התא הראשון שלו נוצר בפריס. כמעט שאין בכך ספק. כל החישובים מעידים שבירח הדבש, בשבועיים שחילקנו בין פריס ולונדון, במלון ההוא ליד כיכר הבסטיליה. שם התחילה ההתחלקות הראשונה. התחלקות אופטימית, מלאת הבטחה לחיים שלמים. גיליתי אותו רק כשחזרנו הביתה. כשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגב. שם, על הר חריף, כשנסעתי לבקר, סיפרתי ושמחנו נורא. התרגשות נפלאה של פעם ראשונה.כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרה. הרי הריון זאת לא מחלה. היריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בעין עבדת, ולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבה. אבל אז, משהו כנראה קרה.אולי בעליה במעלה עקרבים כשהגוף התחיל לרעוד ממאמץ וחולשה פתאומית, או אולי כשניסיתי לישון על האדמה הקפואה של המכתש כשכבר השרירים בכל הגוף כאבו. מבפנים. ואחר כך, הדימום והריצה לחדר המיון ונגמר. בלילה שבו התחילה המלחמה בגליל, הוא הלך ממני. עובר בן 10 שבועות.

זעיר | יעל

אני חולמת שאני בהריון. מפחדת. לא ממש רוצה. מרגישה שמשהו לא בסדר, זה לא ההיריון הנכון. ועכשיו אני כבר צריכה ללדת ויודעת שזה לפני הזמן. בקושי יש לי בטן, קטנה כל כך. אולי אגיד לרופאים שלא ילחמו עליו אם הוא לא יהיה בסדר, שיניחו. תחושה קשה. אהרון, אחי, שם איתי. הוא ואני נוסעים. בדרך בתחנת איסוף כלשהיא מישהו מחכה, אולי זה בן זוגי. אני בלחץ. הוא מנסה להבין לאן נסענו. אני יולדת וזה לא כואב כל כך. יודעת שאם הכל היה בסדר זה היה אמור לכאוב. אמרתי מראש לרופאים, אני מנסה להרגיע את עצמי. מרגישה מקולקלת.

זעיר | דרורה דקל

החזקתי גוזל של ירקוני בין ידיי, נושמת את ריח פלומתו שכבר החלה להצהיב ולעטות פלומה ירוקה. מקורו הקטן נפער בצפצופי תחינה ובנשיפות בהלה. ידעתי שהוא מבקש מים, או אולי אוכל. תכף יונח בקופסת הנעליים עם ריפוד העיתונים וצמר הגפן. כמו שנהגתי להכין לגוזלי הצפרים שמכר לי תמורת כמה גרושים הילד של הכובסת. הוא היה מגיע עם אימו מהכפר בסמת טבעון שמעבר לוואדי. תמיד התחננתי בפני אימי שתתן לי את הגרושים כדי לקנות את גוזלי הפשושים והדרורים שהביא לי, רציתי לגדל אותם. אבל הם תמיד מתו.

תמיד בכיתי. אמא אמרה שדי עם גידול הגוזלים "היה כבר מספיק מוות במשפחה". על איזה מוות היא דיברה? יש לי אבא ויש לי אמא, ונולדה גם אחותי. יש לאבא שלי אמא– סבתא סוניה שדיברה איתי ביידיש שלא הבנתי. ועם אבא ברוסית. אמא אהבה מאד חיות, וגם גידלה ירקות, לא פעם החיות שגידלה ניקרו וכרסמו את הגידולים. הברברים אהבו את הריג'לה והחסה. התרנגולות את הנבטים. הארנבים שברחו מהארנבייה זללו את הכרוב והכרובית. אמא קללה את החיות הפולשות בגרמנית שלא הבנתי ומיד גם סלחה להן והמשיכה להאכילן. לא כך היה איתנו הילדים.

היינו הולכות לאורך הכביש למרגלות גבעת אמנון ותמר ומכסחות בסכין מטבח עשבים שעלו וצמחו בחורף. העמסנו אותם לתוך שק יוטה שהונח על עגלת קוגלרים עשויה קרשים עזובים ומשכנו בחבל. רק במדרגות שעולות את הגבעה, אמא סחבה את השק על גבה ואני תמכתי בקרקעיתו כמו "חנהל'ה ושמלת השבת". היא עזרה לסבא זקן ואני לאמי, היא התלכלכה בפחם ואני בירוק עשבים עם ריח של חורף.כששפכנו את מלוא השק בערמה
בחצר כל החבורה שהסתובבה מחוץ לכלובים הצטרפה לחגיגת הזלילה. הכי זריזים היו הארנבים.

אני אהבתי לפרק את מלעני שיבולת השועל כדי לזרוק אותם על חולצתה של אחותי, "יהיו לך חמישה ילדים" צעקתי בשמחה. בתוך גב קטן בסלע שצמח ממנו עץ האלון נקוו מי גשם, הברברים מיהרו אליו לשתות ואני רצתי אחריהם כדי להפחידם וראיתי את פניי וידיי הירוקות נשברות להמון חלקים.

הירקוני הקטן צפצף חלושות, חיפשתי את קופסת הנעליים. הנחתי אותו בתוכה ורצתי איתה למטבח למעוך לו ביצה קשה. חפנתי אותה בין ידיי. היא היתה עדיין חמימה ונעימה כמו הגוזל. הכיתי מכה אחת על השיש והתחלתי להוריד את פסיפס הקליפה. "אמא, אמא, יש לי דם ביד!", אמא מיהרה אליי, אספה בידה את הירקוני הקטן הפכה אותו על גבו ואמרה בפנים עצובות: "הוא מכר לך גוזל פצוע!" עוד לפני שהספקנו להאכיל אותו הוא מת ופיו נשאר פתוח. "הוא ירה בו ברוגטקה וכך תפש אותו", היא אמרה.

קברנו את הירגזי הקטן בתוך תלולית אדמה חומה, אני חושבת שחפרפרת תיחחה אותה לפני זמן מה. חשבתי על אמו של הירקוני. אמא אמרה שכאן יהיה קל לקבור אותו מספיק עמוק. קישטתי את הקבר בסביונים צהובים וחרדל, וגם בציפורניות ורודות, צפרני חתול, ובעלי הלב של החובזות, שתלתי אותם במעגל וגם השקתי. הנחתי במעגל אבנים קטנות, ונכנסתי הביתה לכתוב שלט: "כאן קבור ירגזי!". חיברתי את השלט למקל בנייר דבק חום שנשאר ממלחמת סיני במגרה של אבא, צריך היה ללקק אותו ברוק, חזרתי לתלולית ותקעתי את השלט באדמה.

מי שעבר במדרכה הקרובה לביתנו התבונן במעגלים שצמחו בתוך עשביית החורף, אבל לא ידע שפעם כשאהיה ממש גדולה, הן יהיו שתיים שאוהב, הדרור והירקוני.

זעיר | רות איל

זעיר, זעירה, מעט מזעיר. מלים שמעוררות רצון עז לחוס, לחמול, לחפון. בזהירות. להתייצב כחומה בינו לבין העולם. אל תדאג, אני אומרת לגוזל, אני אשמור עליך.
רגש קדום, קמאי, של הושטת יד הוא שממלא את כל ישותי. יד שתעביר את הגשר, גם אם הוא צר מאד. מתחתיו תהום ומעליו פרושים השמים.
למה רק כאשר הוא זעיר? אולי כי בחופן אין מקום לגדולים?

זבוב, זוהר, זעיר/ה, זעם

זעם | מאירה וייס

הכול מתהפך ברגע אחד. הקול הנוהם שעולה מעמקי גופה הקטן הרזה הולך ומעמיק, אז היא פוצחת בהתקפה על האויב, זה שלא עוזב אותה לרגע, שמגיע מתוכה, מלווה, מתגרה. ככל שהיא כועסת הוא מסתלסל מולה, נושכת ופוצעת, הוא ממשיך לנוע, מתרומם בגאווה. היא אינה נכנעת, רוצה להשיג, להמית, התנועה הופכת סיבובית, חגה עוד ועוד (נטשה, החתולה שלי).

זעם | נויה אלטמן

– "בוקר טוב, אמא. מה נשמע?"
– "מה כבר יכול להישמע אצלי".
היא כבר קטנה מאוד. עדיין כועסת מאוד. העיניים שלה יורות גיצים, רחוצות מדמעות.
"מספיק לי" היא יורה. "אף אחד מהמשפחה שלי לא הגיע לגיל הזה. ואני כבר מיותרת."
לשווא אני מתקנת בעדינות את העובדות. לשווא אני מביאה לה מנחה קצת צער משלי, עם טוויסט ניו אייג'י על חשיבה חיובית. "איך את משווה?" היא זועמת. "לך היו חיים נורמליים."
אדם זקן מה יש לו בחייו. הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
אף אני בתחילת ארץ הישימון. מתבוננת בתדהמה במיקומי המתקדם על קו הדרך. קצת מבוהלת. אף אני מכעיסה את הילדה שלי. אבל איך אני משווה באמת.
היא היתה רכה כל כך, מתוקה, חכמה, כל יכולה. הידיים שלה היו יפות כל כך. הרים מושלגים ופלגים תכולים. התפרצויות מעט. אז למה נשבעתי, בשפעת הרחוקה ההיא, במיטה המוקפדת והריחנית, שאגמול לה יום אחד, כשאהיה גדולה? מה הבין הלב הילדותי, כשעלתה וירדה בפעם האלף במדרגות להביא לי עוד משהו קטן מחנות מכשירי הכתיבה, משרתת יותר מדי, מכאיבה במסירות שלה.
חשבתי שיום אחד יהיה לי כוח. לא ידעתי שאין גמול בעולם היכול לרפא צער כזה, הקדוש לבעליו.
אני מאזינה בתדהמה לקקפוניה פנימית, עליה מנצח הקול שלה, הכעס, האמת שלה, שאני מבקשת לרצוח. אני מנסה לעשות סדר. אני מחכה לרגיעה, עייפה וכועסת מכדי לייצר אותה בעצמי.
הטכניקה מובנת לי במידה מסויימת. עגנון אמר "מסיעים דאגותיהם מליבם". אבל אני מתעקשת. רוצה בלי מאמצי שינוע. אני יפה וצעירה ואיש גדול וכבד ואוהב ובטוח רכון לצידי ומביט בי. יש בריכות טורקיז ורחש מים מפכים, אנחנו במין מקום כזה שליו, מין מקדש בודהיסטי, יש קערת כסף ופירות רעננים, וסדינים לבנים, תמיד יש סדינים לבנים ליד הים, ושקט, או שוברט. הצליח לי. החיים עלו יפה. פתאום לקראת הישורת האחרונה. הגוף בריא, הנפש שלווה, החיים נכונים….
את תעווי את פנייך בבוז. "אין כזה דבר. בטח לא לך. לא לשכמותנו." אתכווץ רק לרגע.
ולבת שלי?" – אתחנן, מצטערת על כל ארוחות הצהריים שהילדה אכלה אצלה בדרך חזרה מבית הספר. "אבל לבת שלי תרשי?"
את תהססי. "היא כבר אולי מעורבבת".
אימה חדשה מתחוורת. לא יהא מזור לרצון הבלתי נגמר שלי להרגיעה, לעשותה סופסוף אחרת. ככה זה יישאר. המורשת שלה תנצח וגם המוות לא ישחרר. כרוניקה ידועה מראש של דהירה אל התהום. אין בדעתה ללמד אותי למות נכון, יותר ממה שהיה בדעתה ללמד אותי לחיות נכון.
אני מנסה אליה מילים מאוחרות: הי אמא, תראי אותי. תביאי אותי בחשבון. תני ברכת פרידה, ההיפרדות. תביטי בי סופסוף. יש לי ידיים ורגליים ולב ומחשבות משלי. תני סיכוי. מה אכפת לך, שיעור אחרון, כזה שהופך הכל מההתחלה. תגידי שסתם, הכל היה בצחוק. תאמרי שהחיים יפים. לא. תאמרי שהחיים שלך היו יפים.
הם לא. היא אומרת. ותניחי לי.
לא קיימתי את שבועת הילדות שלי. לא גמלתי, לא פיציתי.
קרב יום. בשארית הכוח אתנהל לבד. מופרדת לכאורה. אשים לי מוסיקה. אלבש בגדים רכים, כותנה לבנה. אוהב אותי יותר ממנה. יש מים חמים באמבטיה. תצא השמש. אעשה סדר, רשימת יש. פה ושם יש אהבה. אולי אסכים להתאמץ. לפעמים אצליח להרפות.
אל תדאגי אמא, זו לא ממש פרידה. להיפך. אהיה סופסוף בדיוק כמוך. גם לי לא תהיה אמא.

להמשך קריאה>>