ט'

טבע, טבעת, טוב, טעים

טבעת | רות איל

עומד ברגליים פסוקות, נטוע בבטחה במקומו, ידיו על מותניו העבים, כבר שבעים שנים הוא עומד כך, כרסו בולטת משהו, נוכח. לידו ניצב רעו. גופו דק וגמיש. נמצא בכל רגע בכל מקום. לא שותק לרגע. מדבר שפות רבות, בקולות רבים שאסף במרוצת השנים. אל המעגל מצטרף השלישי, האוגר. אוסף חוויות, מאורעות.
אני מכירה אותם. הגיל, השופט ונסיון החיים. קשה להרים מבט בלי להיתקל בהם. אני נעמדת על קצות אצבעותיי. מנסה להביט במרחבים מעבר להם. חבר רביעי חרש עבורי תלם הולך ומעמיק, בו אני ממשיכה את דרכי. ההרגל. בכל פעם שאני מנסה לצאת ממנו הם מתגודדים סביבי. טבעת.

טבעת | נורית רון

פעם, כשאבדה לנו הדרך, הלכתי למתקשרת. חסכתי מעצמי התלבטויות, התקשרתי אל מספר הטלפון הראשון שקיבלתי וקבעתי אתה פגישה. בבית ישן בעיר העתיקה, קיבלה את פני אישה צעירה גדולת גוף, מטפחת לראשה, תינוק צמוד לגופה. אחרי ששאלה מה אני רוצה לדעת, סגרה את הדלת, הושיבה אותי מולה וסיפרה שהיא רואה אותנו, יושבים בתוך פגודה, ביפן, מדברים עם אנשים שבאים לשמוע בעצתנו. מגחכת לעצמי, נבוכה, המשכתי לשאול, מגמגמת את מה שפחדתי לשמוע. הרבנית, מורגלת בשאלות שידוכין של אימהות חרדות, הרגיעה אותי מיד. רואה אותה עוטה שמלה לבנה, יפה בשערה הפזור ואנחנו מלווים אותה, והיא צעירה מאוד.

נזכרתי בנבואה הזאת כשצעדנו שלושתנו, על השביל מול השקיעה, בעקבות האלונקה. מלווים אותה בתכריכיה, אל קיברה. קבענו את הלוויה לאחר הצהריים, כדי שנספיק להודיע לכולם. היה לי חשוב להתקשר בעצמי לחברות ולחברים שלה. עברתי על רשימת אנשי הקשר והתקשרתי מהטלפון שלי, מעירה אותם אל תוך המציאות החדשה שהיא יצרה עבורנו. לא זוכרת באילו מילים השתמשתי. ניסיתי להיות רגישה, לנסח בעדינות, להסביר. ניסיתי להתרגל לדבר עליה בגוף שלישי.

הדרך לבית העלמין הפתיעה ביופייה. יופי שחיזק את ההחלטה שלה לעבור להתגורר שם, בלב היער. הדרך, שמאז אותה פעם ראשונה הפכה מוכרת יותר, לעולם תישאר חגיגית. בסתיו, המטע נצבע בשלכת כתומה, שבבי גזעים נערמים בקרחות יער קטנות וחצבים פורחים, בחורף פרחי הבר, הכלניות והרקפות בכל פינה, באביב שלווים חוצים את הדרך בריצה ובקיץ האדמה מתייבשת, חרבה.

כשהגענו לחניה כבר חיכו לנו המנחמים, מתחילים תהלוכה אינסופית של חיבוקים ודמעות בעיניים. המומים מהידיעה שתפסה אותם כמה שעות לפני כן, מבליחה באחת לתוך שגרת חייהם, מצרפת גם אותם לכאב האינטימי שלנו. עמדתי בכניסה לבית הלוויות לקבל את פניהם, נשענת על אחת המכוניות, מרגישה את הלאות שמכבידה על הידיים שעולות להחזיר חיבוק. בפנים האנשים כיתרו אותנו, עיני כולם נשואות אלינו, מלוות כל תנועה, משתקות. ניסיתי להסתתר, להיבלע בהמון, להדחק לפינה שלא הייתה שם, להתחמק מהתפקיד שהוטל עלי. העברתי את מבטי על פני הקהל, ניסיתי לזהות פנים מוכרות, ידעתי שכולם כאן מהצד שלנו.

כשראיתי אותה שוכבת על מזבח האבן, מכוסה בקטיפה השחורה, קפאתי. הרב דיבר מילים זרות ומישהי התנדבה לקרוע את החולצה. ניגשתי לבמה בזהירות, מבקשת שיניחו לי, מילותיי מהדהדות בשקט שהשתרר לפתע באולם. ניגשתי והנחתי יד מהססת על לוח ליבה, מתאפקת שלא לשכב לצידה, מרגישה עיניים בגבי, מדברת אליה בליבי, גונבת רגע אינטימי רק בשבילי.

כשתם הטקס, ארבעה גברים הזדרזו לתפוס את מקומם, לאחוז בחופתה. הם נשאו אותה אל השביל ואנחנו צעדנו אחריהם, שלובי ידיים. השביל קושט בפעמונים, השמש השוקעת שלחה קרניים כתומים של אור. אלפי גוונים כחולים וירוקים נצנצו משברי זכוכית ששובצו בלוחות האבן, פרחי ענק מלאכותיים נפתחו, נרות דולקים ופסלים זעירים של פיות נראו בין העצים, ענפיהם פורצים אל השביל, מחפים עלינו. האוויר היה כבד, שמעתי את הדממה, את הלבבות הפועמים, את הדמעות. פסעתי שבויה בחלומה, בעקבות נושאי האלונקה שצעדו לאט בדרכם אל הבור, שהובילו אותה אל בחיר ליבה, האדס, מלך השאול.

טבע, טבעת, טוב, טעים

טוב | דרורה דקל

רציתי שיהיה טוב. נסעתי לים. פרשתי מחצלת, מרחתי אולטרסול, הנחתי תרמוס קפה, התלבטתי האם להכנס למים או לדחות לזמן שלפני החזרה הביתה.
הם ישבו בסביבתי, דיברו בקול רם, שיחקו במטקות. רציתי שקט. תרתי אחרי פיסת חול רחוקה.
קמתי והעברתי את הכבודה למקומה החדש. רק אז נגלו לעיניי הניילונים המבצבצים, שברי הזכוכית ועטיפות הקרטיבים. ניסיתי לקבור אותם בעזרת בעיטות קלות ודחיפות ברגליי. התייאשתי. הפניתי את מבטי אל האופק.
צללית של סאטיל הזכירה לי היכן אני. הים היה שקט. סלעים וירוקת צצו בקרבת החוף. השמש החלה את נחיתתה האיטית. כבר לא כל כך חם, גם הרוח הנעימה את תחושת הגוף. החלפתי תנוחות ישיבה שוב ושוב. לבסוף נשכבתי. את החול מהשיער אשטוף כבר בבית. השמיים היו מוזרים, גם תכולים וגם מעוננים בעננים אפורים. קמתי. התנערתי. ובצעדים כושלים התקדמתי למים.
הקלה… החול שנדבק לעורי כמו נייר זכוכית, החל בצניחה חופשית לקרקעית. קצף הגלים התערבל סביבי, לרגע השתנה מצב רוחי והיה מרוצה בחלקו. צללתי ונעלמתי לתוך הכחול העמוק, עליתי לנשום וצללתי שוב.

חבצלות ים צמחו בשערותיי,
מדוזות חוטיות שקעו שקופות אל מול עיניי,
הרכבתי משקפי ים,
צפתי על צילי,
העליתי אדים חמים,
עצוב צילי משידעתי .

להמשך קריאה>>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s