מ'

מדרגות, מיוחד/ת, מיטה, מים

מדרגות | יעל
הוא כבר יודע שאסור לו לטפס במדרגות. שם למעלה גרים אחיו הגדולים הגבוהים הללו שמעיפים באוויר, הולכים ובאים. הוא רץ למדרגות ומתבונן לאחור לראות האם נספיק לעצור אותו גם הפעם. לפעמים זה מצליח לו ואז אני עולה אחריו מחזיקה את חולצתו, חתולה שמחזיקה את הגור שלה בעורפו.

מדרגות | נויה אלטמן
שוב אינו מוצא את הטלפון הנייד שלו. אולי השאיר אותו בקומה שלמטה. הברך שלי צעירה משלו. שלי כואבת רק לפעמים, אחרי הליכות ארוכות מדי. שלו כבר אינה עומדת בעומס. כמו העפעפיים שכבדו עם השנים, מאיימות להסגר על עיניו הכחולות, כמו הסבלנות שלו שהתקצרה כשאני מבקשת לדבר על החרדה. אז אני יורדת ועולה בשבילו. מביאה לו את הטלפון.

כשהילדים היו קטנים, הוא עלה אתם, להנאתם, בכל 414 המדרגות של הקמפניילה בפירנצה. ופעם אחרת את כל הלולייניות של מגדל הפעמונים בברוז'. נשארתי למטה, ליד החנות של מפיות התחרה. קניתי לי גופרה. אז עדיין לא הייתי צריכה לחשב קלוריות. חשבתי לי שמזל שנשארתי נשואה. מזל שלילדים שלי יש אבא גיבור, ושאני לא צריכה לעלות את כל המדרגות אתם לבדי.
אז אני יורדת ועולה בשבילו. בקלות. שמחה לשרת אותו קצת.

הבית הזה עומד להיות בלתי מתאים. וזה לא רק המדרגות.
אני נזכרת בחיה, שהלכה והזדקנה מול עיני. היה לה כל כך הרבה כסף, בעל אחד, אפס ילדים, ומרירות חדה מוכנה תדיר על לשונה. וואו, אמרה על ערש דווי, בת שמונים ושש. "אז כבר לא יהיה לי מישהו?".
אני חושבת שעלי להיערך. לעשות תרגילי חשיבה חיובית. לובי של בית מלון. מי צריך מדרגות כשיש מעלית. מי צריך נעורים כשיש נסיון. מי צריך מאהב כשיש בעל.
אני מנסה שיכתוב לאחור של הנרטיב של חיי. אני נערכת להלחם בקינה המזדמזמת מבפנים, הרעש שלה עלול להתגבר, חלילה. הגלות מגן העדן המובטח היא מדינת המהגרים שלי. אולי עוד לא מאוחר ללמוד את השפה החדשה, להתערבב. הדחיפות מערבבת לי את המוח.
אני משתדלת לוותר. בעדינות, בהדרגה. להבאיש את ריחם של החלומות, להמעיט בערכם. כמו שעושים עם אהבה נכזבת. טכניקה מוכרת היטב. איני מצליחה לחבב אותה.
אני מחפשת לשווא איזה שהוא קו מתאר סקסי, איזה שהוא חן פואטי בשועל האומר שהענבים חמוצים.
האמת זוהרת שם, מלגלגת. מנמיכה אותו, משפילה אותו, מגחיכה אותו. לו רק הצלחתי לנטות לו חסד, לראות מה ראוי בו בשועל הזה. איך מצטייר השועל? שואלים בבחינות הספרות. חכם, טיפש ? פתי? מי שאינו יודע להפסיד בכבוד? חכם, מסכם האיש שלי. לא מבזבז זמן וצער על מה שאי אפשר. חוסך לעצמו כאבי לב. ממשיך הלאה, כרם אחר, ענבים אחרים.
זה כנראה שיעור למתקדמים. לאופטימיים. לחזקים. הבו לי ייסורי נפש, טרגדיות, החמצות. הבו לי אמת מכוערת. היא כל כך יפה בעיניי. אני אוחזת בה חזק, כמו זקיף בשליחות הרת גורל.
אני עומדת איפה שהוא באמצע המדרגות, ומסתכלת למעלה. כבדה מדי, או חלשה מדי לטפס. משתאה על פני העוקפים אותי, בדילוגים של שתיים או שלוש בבת אחת, והופ, אויר פסגות. מדרגות. אני מריעה. יש למעלה, יש למטה. מוחלט. שטויות, נוחר ניטשה בבוז. חבבי את המדרגה שלך.
ואז, לפעמים, אני מסכימה לעשות אתו "ראשך הניחי על כתפי" של בראסאנס. אני יושבת אתו באמצע המדרגות הספרדיות ברומא. עד כמה שנוח לו עם הברך הדפוקה שלו לעלות. אני עייפה מאוד. אני משעינה את ראשי על הכתף שלו. הוא, מוכנית, עוטף אותי. מוכן תמיד, מחכה תמיד. הוא אינו זקוק לשכתוב.

מדרגות, מיוחד/ת, מיטה, מים

 מיטה | ציפי גוריון
עוד תור לעוד רופא שעושה לי תחקיר. אבל מה מצבך הנפשי? את בטוחה שאין עליך לחצים? והיית פעם אצל פסיכיאטר?

אבל דוקטור, אף פעם לא הייתי מאלה שישנים טוב. אמא שלי ואחי היו מניחים את הראש על הכר ונרדמים. אחי, בתקופות מסוימות, היה מדבר לעצמו במשך כמה דקות ואז נרדם. אצלי הטיפוס למיטה הביא איתו את הידיעה שעכשיו צפויות לי דקות ארוכות של מחשבות.

אתה שומע דוקטור?
שבריר זיכרון ילדות אחד: שוכבת במיטה העליונה של מיטת הקומתיים, מביטה בחלון.

שבריר זיכרון ילדות שני: הולכת לישון במיטה של אמא לפני שהיא מגיעה לישון, לפעמים אני נרדמת שם יותר טוב, מביטה בחלון. רואה ירח וקצה של ברוש. לא נרדמת. עוברת למיטה של אבא, שקצת אחרי מותו עברה לקיר השני וכעת מהווה צלע אחד מה–ר' שנוצרה מהזזת המיטות. בסוף חוזרת למיטה שלי.

שבריר זיכרון ילדות שלישי: מתעוררת לפני שצריך להתעורר, שוכבת במיטה ומביטה בחלון, הרדיו במטבח מנגן את "Stand by Me" של בן אי. קינג ואני חושבת שזה השיר הכי יפה בעולם ומחכה שאמא תבוא להעיר אותי.

שבריר זיכרון ילדות רביעי: אני אומרת לאמא שאני לא מצליחה להירדם. אמא עונה: "מה את רוצה שאני אעשה, אני לא יכולה לעשות כלום" ואני נעלבת נורא, כי אני ילדה והיא מבוגרת והיא אמא שלי ואם היא לא יכולה לעזור לי, מי יכול? ואם היא לא יכולה לפתור את הבעיה, אף אחד לא יפתור אותה אף פעם!

בכיתה י' לא הלכתי לבית הספר בימים שהיו בהם שיעורי מתמטיקה. הייתי קמה בצהרים ורואה טלוויזיה. ומבשלת. ואוכלת. ומקשיבה לרדיו עד שעות מאוחרות באופן מגוחך, ואז לא קמה לבית הספר שוב. כל השינה השתבשה לי וגם כל החשק לעשות משהו חוץ מלהישאר בפיג'מה. זה נחשב בעיות שינה?

כשחזרתי מארה"ב אחרי שאסתר מתה גם השתבשה עלי שנתי. אבל זה כי לא היה לי מה לעשות. עשו כבר הכול. השלושים עבר, הכינו סרט עליה בלעדיי, כנרת אמרה בו, כדי שבכל זאת תהיה לי נציגות, שציפי ואסתר ישבו תמיד באותו שולחן בכיתה והן היו מקשקשות עד בלי די, אבל אסתר תמיד הצליחה להוציא 100 במבחנים וציפי רק 70. התגעגעתי אליה כל כך ולא נשאר לי מה לעשות בקשר לזה.

מתישהו, אתה איתי? מתישהו התחלתי לפתח מנטרות. אני לא יודעת בדיוק מתי ובטח לא ידעתי שקוראים לזה מנטרות. הייתי אומרת לעצמי "לישון לישון לישון לישון לישון". או סופרת, מתחילה מאחד וממשיכה עד שנרדמת או עד שהמוח עובר לחשוב מחשבות חדשות שעלו פתאום ולא רצו לחכות לבוקר. לפעמים ניסיתי גם את "לא לחשוב על כלום לא לחשוב על כלום לא לחשוב על כלום" היותר מסורבל. עד היום אני משתמשת במנטרות שלי ועד היום הן לא הוכיחו את עצמן. אבל זה גם משהו, נכון? לפחות זה מרגיע קצת לפעמים. או כמו שאמא אמרה לי כשהייתי קטנה ולא הצלחתי להירדם: "תישארי במיטה, גם אם לא תשני לפחות תנוחי".

אבל בזמן האחרון ההירדמות היא כבר לא הבעיה. לפעמים היא גם בעיה, כרגיל, אבל יותר בעייתי זה שעד שאני נרדמת אני מתעוררת. אני מתעוררת כל הזמן. בלילה טוב אני מתעוררת ארבע–חמש פעמים, בלילה פחות טוב אני מרגישה שלא ישנתי כמעט בכלל. כמה חלומות טרופים שאני זוכרת מוכיחים שישנתי קצת. איך גבריאל בלחסן שר? "מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים". אבל בינתיים אף אחד לא עזר. ואני מרגישה כמו איזה גלגל שיניים שמשהו קטן תוקע אותו אבל אף אחד לא מצליח להבין מה בדיוק. ופעם בכמה שבועות אני אומרת לעצמי "נו, אני כבר רגילה". ובדרך כלל אז זה נעשה יותר גרוע.

מיטה | רות איל
אני מוכרחה לדבר עם מישהו. יש המדברים בטלפון, אני מדברת אליו. אין חיבור לאינטרנט, שמעת? מהבוקר אני עובדת, על השולחן מילון עברי–עברי, מילון עברי–אנגלי ומילון אנגלי–אנגלי, אבל אין בהם די. כן, טילפנתי, כמובן, כבר הבוקר. מזל שהם עובדים גם בשבת. יחד מיצינו את כל ארסנל העצות. כיביתי, הדלקתי, זחלתי מתחת לשולחן למצוא את המודם. לא, אני כבר לא נבהלת מהמילה. לא מבינה אותה אבל יודעת למה הכוונה. שלפתי אותו מתחתיות, בדקתי את המודל, ניתקתי את החיבור, גם הוא אי שם מתחת לשולחן, מאחורי ארגז הצעצועים של הנכדים. יתכן שעלי לשמוח שאני עוד יכולה לזחול לשם בגילי. הבאתי קיסם מהמטבח כדי לעשות לו ריסטארט. תלחצי עד שאני אגיד, אמרה סוניה מעברו השני של הקו. חיברתי–לחצתי–כיביתי–הדלקתי. מד התקוה עלה עם כל פעולה. הדלקתי גם את המחשב. לא מתחבר. טכנאי יגיע ביום רביעי. מה אני עושה ערב שלם ועוד שלושה כאלה בלי אינטרנט? הרי אין לי טלוויזיה, ואתה לא מי יודע מה פעיל. אצא מדעתי. אני יודעת שאין לך זמן. אתה עסוק, אני יודעת. הדבר היחיד שיעזור כעת הוא ללכת למיטה. מקלט–מעט. השעה שמונה וחצי. אם אלך עכשיו הערב הזה ימשיך בשתיים לפנות בוקר. אני תוהה איך אגיע למיילים שלי. אפשר לחשוב שמישהו כתב לי אבל לבדוק זה גם משהו. אולי לא – רק געגועים עולים משם. אני רוצה לכתוב דבר מה, אפילו קטנטן, וכל מה שעולה זה הערב הזה והאינטרנט שאיננו. בכל זאת אלך למיטה. אקרא ואז אקח את הכדור הגואל. מקסימום אקח עוד אחד בשתיים. מה אכפת לי? למה צריך את המשמעת הזו, תגיד לי. למה להישאר בתוך דעתי? דבר לא ישתנה אם אצא ממנה. עוד זקנה שהשתגעה. זה בגנים שלה, כך יאמרו, בטח מישהו במשפחה שלה עשה זאת לפניה, אין חדש תחת השמש. זה בטח מאד נכון ומרגיע. הסכנה טמונה בחושך. לא שיש בו חדש, אתה מבין, זה הישן שכל כך מאיים.

מיטה | דרורה דקל
מיטות רבות ספגו את גופי, אבל אחת הייתה מיוחדת. היתה זאת מיטת ברזל בצבע מתכתי בעלת קפיצים גדולים. רחבה וגבוהה. מונחת בקיר הדרומי, קצותיה הזוויתיות והחדות נגעו במשקוף הדלת למרפסת. תמיד תפוסה. או שישנו עליה או שהערימו עליה ערמות כביסה. מתחתן קבורה היתה שמיכת פוך מחולקת למשבצות בולטות שהיו תפורות במסגרת של חוט לבן. משנכנסתי למיטה, מושכת הייתי את השמיכה מתחת לערמות ושוקעת לתוך כרית פלומת הנוצות, מריחה את ריחה האהוב. מנסה להתעלם מריח השתן בחדר ומנשימותיו השקטות של אחי הקטן. כשפתחתי עין אחת בשל האור שהודלק, ראיתי את אימי מחליפה לו חיתול רטוב ביבש. מכסה את גופו הקטן שנח במיטת הברזל הקטנה ומכבה את האור.

לפנות בוקר בדרכי לשירותים ראיתי לעיתים את גופה מכוסה בקצות שמיכתי בקצה המיטה, מקופלת כעובר. לעיתים הייתי מתעוררת מצעקותיה בלילה, בעת שחלמה על משפחתה משם.

שנים לא ידעתי לישון. גם לא אהבתי את המיטה. למה צריך את הלילה לשינה? בכלל למה לא חיים הפוך? בלילה מתאים לצאת למסעות.

כשעברתי לבית הקטן ששיפצתי, נוצר חדר עם עמוד שלא ניתן היה להורידו. פתחתי בחדר חלון גדול עם זכוכית כפולה ומבט לצמרות הדולב והסיגלון הגבוהים בחצרי. נברא לי מקום.

מיטה, ארון קיר, תמונות משפחה, יצירות אמנות, ועמוד.
בחורף, ביום שמש, מאירות ומחממות הקרניים את מיטתי. אני אוהבת לשכב על המצעים הלבנים עם רקמת הצלבים העדינה ולאגור את חומה. חוזרת אל החלומות והגעגוע, ובבקרים מתקשה להפרד.

מיטה | יעל
בקיר מעל המיטה שלו הוא מדביק את המדבקות שאנחנו נותנים לו מדי פעם כשאנחנו מרגישים שעכשיו כולנו צריכים קצת שקט. מדביק ומוריד, מדביק ומוריד. כשהוא מנסה להירדם ועיניו נתקלות בדובון, פרפר או מכונית קטנה שעל הקיר הוא נעמד ומקלף. נותן, לוקח, מדביק שוב וממלמל שוב ושוב תודה בקול קטן. אחר כך מחבק את הבובה, מכניס את אצבעו לפיו ומתגלגל מצד לצד. המיטה קטנה ולבנה, במסעד הראש שני כבשים תמימות. הוא מתגלגל ואני נאבקת במחשבותיי: מה עובר לך בראש ילד? איפה אתה? איפה היית? הוא רואה את כאבי, מוציא את האצבע מהפה, שולח לי נשיקה ומכניס שוב. אני רוצה לבכות מכאב ומתיקות, הוא ממשיך להתגלגל במיטה.

מיטה | יפה ריזנפלד
שבת לוהטת. מצאנו אותו, איך לא, במיטה. חשוף לעין כל, הסדין זרוק בפינה, נתון בחיתול חד–פעמי אקסטרה–אקסטרה–לארג' וירכיו הקטועות מוצגות לראווה.

הוונטילטור זמזם, הטלוויזיה קשקשה, השכנים קבורים במיטותיהם, עיניהם תלויות בתקרה, הפנים מעוותות כמו תחת סד – מעל ראשיהם מתנוססת כרזה שאין מי שיניף אותה: ברוך בואכם בשערי התופת.

"חם, חם" הוא מסביר בלי להתיק עיניים מהמסך. ואז בא פרץ צחוק שהרעיד את גופו הגדול. הוא הריע, נהנה מכל שנייה, הוא ילד משועשע. נסחפנו באווירת העוועים, נדבקנו בצחוקו המתגלגל.

נכנסה אחות לחדר דוחפת עגלה עליה מגשי ארוחת הצהריים. "תהיי מוכנה להאכיל אותי?" פנה דווקא אלי. יריתי לעומתו בלי לחשוב פעמיים "ולמה שלא תאכל בעצמך כרגיל?" "היום שבת, נכון שבשאר הימים אני מסתדר לבד, אבל היום בא לי שתפנקי אותי קצת… תפנקי אותי, בחייך… מה איכפת לך…" דיבר תוך שמבטו נעוץ במתחולל על המסך. חסך מעצמו את עיניי ששידרו דחייה – רק לא לגעת, לא להתקרב, ולאטום נחיריים. והיה הכעס שגאה בי שגם על המעט שהוא יכול – הוא מרים ידיים, והצער על הביטוי הנואש 'תפנקי אותי' מפי מי ששכח את הטעם.

כאשר ניפנה מהמסך וכיוון עיניו ישירות אלי ולרגע הצלבנו מבט – התהפכתי – יצור מכונף זמזם באוזניי ביעף : 'אל לך להתמהמה, תפסי כבר בכף, לפניך הזדמנות פז!'.

התקרבתי למיטה, אספתי בכף פירה צמיג ופלח קציצה, הגשתי לפיו שנפתח במלוא הנכונות, הוא היה עולל. בין כף לכף הוא אסיר תודה "האוכל טעים היום… נמ… נמ… נמ…" הוא שב ופוער ופועה "אה, אה, אני גוזל… המ, המ, אני גוזל". והקריאה קצבית מביס לביס, ואנו זוג רקדנים הנעים בגוף אחד. קירות מתמוססים, תקרה מתרחקת – החדר הופך רחבת ריקודים. שכנים מתנערים ממיטותיהם, אחיות מסירות שביסים, מעטרות ראשיהן בזרי פרחים, חגות במעגלים, רוח מתבדרת בוילונות הירוקים, ניחוחות תפרחת חרובים מתפשטים באוויר. המוסד הגריאטרי רוחש חיים.

מיטה | נורית רון
המתקשרים אומרים שנשמה מגיעה לעולם לעשות עבודה. תיקון הם קוראים לזה. הנשמה שלה לא רצתה להגיע לכאן. היא אמרה לי את זה, כששכבנו יחד על המיטה שלה בבית החולים. כעסה עלי שהבאתי אותה לעולם. כשדיברה, חבוקה בזרועותיי, דמעות זולגות מעיני, זכרתי את תעלת הלידה. זכרתי את זריקת הזירוז כשהצירים לא הגיעו, זכרתי שדחפתי, חזק כמו שביקשו. זכרתי שבכל פעם שעצרתי לנשום, היא החליקה חזרה.

להמשך קריאה>>