ש'

שורש, שכחתי, שעון, שלכת

שלכת | רות איל

אולי זה הסתיו שקיים רק בדמיוני, או בין מילותיו של שיר שמהדהדות בפינות נסתרות?
געגוע שיוצא מגדרו, עובר כל גבול ומגיע לנידח שבמקומות.
געגוע על געגוע הם נרבדים זה על זה סתיו אחרי סתיו אחרי סתיו.

 שלכת | נורית רון

בהתחלת הסוף, כשעוד לא ידענו את זה, גם היא נסעה ללונדון. במקום הטיול למזרח, שלא עשתה. מלאת ציפיות, נרגשת לאפשרויות שיפתחו בפניה. מרגישה חזקה. המשבר מתקופת התיכון, כבר הרחק מאחוריה. על התוכניות שלה סיפרה לי, כשישבנו לקפה ליד הבר, לפני שנפרדנו. משקיפות דרך קיר זכוכית ענק על מטוסים ממריאים לקראת עתיד משובץ הפתעות. טובות. והיא דיברה אלי, מספרת מה תעשה שם, מציירת תמונה רומנטית של רחובות מרוצפים אבנים קטנות וטירות וכרי דשא. בטוחה שהשמש שם לא נושכת וגם האנשים מנומסים, ויש שלכת בהמון גוונים של כתום. הסבירה לי שזה מה שהיא אוהבת, ברהיטות, בהגיון, בנאיביות מקסימה, מדאיגה. ככה היא נסעה, משתוקקת להיות עצמאית, לטעום שגרה של מקום אחר, לעבוד באנגלית, להכיר בחורים באנגלית, לצאת לדייטים אנגליים, להיות אחרת.

היא אהבה עלי שלכת. את הצבע הכתום, הגוונים, הצורה. הביאה איתה עלי שלכת מלונדון ומהטיולים בשדרה. בין דפי ספר אהוב שמרה עלים שאספה וגם כאלה שציירה. קישטה את החדר שלה, זה שצבענו לכבודה כשחזרה לגור בבית, בעלים קטנים במסגרת קרובה לתקרה.

עלי שלכת דומים לאלה שיבצו את הדרך שעשינו אל המחלקה הסגורה. מקווים יחד איתה ששם תמצא קצת מנוחה. כשהגענו לשם לקראת ערב לא ראינו את העלים הכתומים, אבל האמנו יחד איתה שהם שם, מונחים בשלווה מבטיחה. היא ביקשה שניסע לשם, חיוורת. כשהגענו הביתה אחרי האשפוז בתל השומר, אחרי שלקחה את כל הכדורים. נסענו לשם כי רצתה לשחזר את השקט שהיה לה ביומיים ללא הכרה. היומיים הטובים בחייה, כמו שאמרה. הגענו לחדר המיון לקראת הערב, עוברים בחרדה את השומר ואת השער הנעול. היא הסבירה לרופאה את מצבה בבהירות. מבקשת, בשיקול דעת, אשפוז. "אני מבקשת קודם לבקר שם" אמרה, "לבדוק אם אני מתאימה". לי היא סיפרה, עוד קודם, על הסיור שעשתה באתר האינטרנט של המחלקה. היא התרשמה מהתמונה של הגינה, מהעץ הענק שהשיר את עליו על המדשאה הגדולה, מהמבנה שהואר באור חמים.

"אי אפשר לבדוק", הרופאה אמרה, "כבר נגמרו שעות הביקור". "את יכולה להתאשפז, כרצונך, אבל תעשי זאת לבד. ההורים שלך לא יוכלו להיכנס איתך". יצאנו להתייעצות על המדרגות בגינה. לא יודעים את נפשנו, חוששים להשאיר אותה, לעשות טעויות שאין מהן חזרה. "ניסע הביתה" ביקשה. "נחזור בפעם אחרת. בינתיים אתם תשמרו עלי".

שורש, שכחתי, שעון, שלכת

שעון | נויה אלטמן

דוד שלי היה מביא שעונים זולים מאמריקה, שנמכרו עם קופסת רצועות צבעוניות שניתן להחליפן. אלה היו הראשונים שלי. אולי שמתי ממחטה נקייה מתחת לרצועה, ילדה טובה בחצאית פליסה וחולצה מגוהצת, בדרך לצופים, בלתי מודעת לתקתוקם, לאכזריותם.
השעונים בחיי, עדים יחידים לרגעיי הגדולים והקטנים, אדישים למשמעות הרגע, יציבים כמו שחלמתי להיות. גם אליהם שמתי לב רק כשבזה אחר זה אבדו, מציבים מולי את הבלתי נתפס: הזמן אינו מלמד אותי דבר.
הראשון נגנב במקלחת של מגורי הבנות בבסיס. שעון זהב שאמא קבלה כמתנת אירוסין מאבא. המתקלחות האחרות היו מפוכחות יותר, מפונקות פחות.
השני נקנה בחנות התכשיטים של מלון אינטרנציונל בציריך. שעון זהב דקיק, עם לוח אובאלי וספרות רומיות, וחוליות מוארכות. הדיילת האחרת היתה מבוגרת ממני, ודחקה בי. שילמתי 480 פרנקים שוויצרים, הכסף הראשון שהרווחתי בעצמי. שיכורה מכוחי החדש, בלתי זהירה בעליל, איבדתי אותו בחול הים בהרצליה.
השלישי הוענק מחמותי. זו לא סבלה אותי מעודה. בצדק מסויים. אחרי הכל הייתי האישה האחתיותרמדי בחייו של בנה האהוב, שכבר נלקח ממנה פעם אחת. בכל זאת, אחרי שנים ונכדים, שלפה יום אחד מהתיבה את שעון הזהב העתיק שלה, וענדה אותו על פרק ידי. הישגתי את גודל הרגע, אבל התקשיתי לעשותו חלק מחיי. הוא חיכה לי רוב הזמן במגירה, ובסוף נעלם יחד עם נדיה, עוזרת הבית הפלשתינאית שלי, שגלגלה עיניים לשמיים ונשבעה בילדיה.
שוב לא מלאני לבי להיות הבעלים של הדבר האמיתי. החלטתי להעניש את עצמי. "סיטיזן" כאילווינטאז' וכאילו זהב נרכש במייסיז בניו יורק במחיר שפוי. הוא עשה אתי דרך, בן לוויה מדויק ומתון לדופק בלתי סדיר.
מקץ זמן, הלך בדרך קודמיו. חיפשתי בתיקים, בין תכשיטי השווא, במגירות, בכיסי המעילים. האשמתי את הבלגן שלי, את מזלי, את תכונותיי הרעות. שאלתי את העוזרת ויקטוריה. ויקטוריה התפטרה.
בבוקר החתונה של הבת שלי קבלתי ממנה פרחים: "מזל טוב. שתדעי לך, אני עוזבת את ישראל, עם כאב גדול בליבי".
כמה חדשים אחרי כן מצאתי אותו, בקפלי גלגל הגומי של המכסה במכונת הכביסה. שמונה חדשים תמימים הוא עבר תכניות שלמות וחצאים, כותנה, לבן וצבעוני, טמפרטורות גבוהות ונמוכות. התהפך, הסתובב, נהיה נקי מאוד, והמשיך לפעול. רק ציפוי הזהב שלו עומעם קמעא.
ועכשו איפה מוצאים בהודו את ויקטוריה?

שעון | דרורה דקל

השמש מגנטה אותי, אורה ביום חורפי זה הוא מהיפים שידעתי.
מרפסת קדמית, חצר, גינה, שתי ערוגות של ירקות. הצוואר נמתח אליה, אל השמש המפתה. אצא לסיבוב מדרכות קצר לחמם את גופי. הגינה מכוסה בשטיח סמיך של עלי אגוז, תות, אזדרכת, קצת עלי דולב ופיטנה. איך אצא לסיבוב הליכה אם צריך בכלל לגלגל את שטיח השלכת? אולי בכל זאת אכנס הביתה? אחר כך אצטער על הזמן שנגזל.
לא! אני לא מתאפקת ונכנעת לשמש. צלצול בנייד, טוב שזכרתי להניח אותו על שולחן המרפסת. יש לו תכונה ילדותית שכזו, שכשאני בגינה הוא מצלצל.
הוצאתי מגרפת דשא ממחסן הכלים שנצמדו כדבוקת חיילי משמר העסוקה בשיחה חשובה. מלאכת גריפת העלים היא לא סתם עניין של מה בכך. מתחילים בצידי המדרכה המובילה למרפסת, ואז מתגלים עוד ועוד עלים שנדחסו מתחת לצמחים. התנועות החוזרות נעשות אינסופיות. אני גורפת וגורפת, רעש העלים הפריכים, וריחו הרטוב של ריקבונם מזכיר לי ילדות בחורש של טבעון, אני ממשיכה להסתחרר בסיבובים ודריכות על הערמה. מתכופפת לגלות מי כרסם חלק מעלי כובע הנזיר, כרסום כל כך יסודי שהשאיר רק את מוטות מטריית עליהם. אני מתחילה להזיע בצוואר, פושטת את הווסט הכחול והצעיף. יש לי כבר שתי ערמות. אחת בקצה המדרכה והשנייה ליד המרפסת. איזו טעות! גרפתי גם את הקקטוס שהבאתי מניצה ושתלתי לאחרונה. במבט ממושך על גוויית הקקטוס אני נפרדת ממנו. את מלאכת הגרירה, זו שאימצתי, אני מבצעת בדחיפה עם המגרפה עד לערמה הותיקה שבקצה הדשא, בדרך מתחמקים לא מעט עלים סוררים וביניהם הקקטוס המרוט, מנסה לשנות את תנוחת אחזקת המגרפה – בשבוע שעבר צמחה לה יבלת שנפתחה בין האגודל לאצבע. אני מציצה בין אצבעותיי והעור כבר אדום מאד. תמרור אזהרה!
השמש כבר לא כל כך חמימה, כך שאין סיבה מוצדקת להמשיך. מזכירה לעצמי שיש גם מחר…
שוב צלצול, לא אענה.
מעבירה שתילים, עוקרת רעמת עשבים, בכל יום אני מורטת את עליהם והם מנהלים איתי מלחמת חורמה. אמא שלי אספה אותם כאוכל לברברים שהסתובבו בחצר, אני זורקת אותם לערמה. הגב כואב, בעיקר במותן שמאל, שם תמיד הכי כואב. אני מתיישרת ומותחת את הגב בקשת לאחור. הקלה… הצלצול ממשיך להטריד. ידיי חופנות אדמה רטובה ואני מריחה את ריחה המפתה, היא קרה האדמה. נעים בהתחלה אך היד קופאת בהמשך. דוחפת אצבעות, שולפת בעדינות את השתילים , טומנת אותם במקומם החדש ודוחסת סביבם אדמה. עוד ועוד שתילים מתפזרים על פני קרחות הערוגה. זהו, צריך להפסיק. אני רואה את הערמה ליד המרפסת. מה אעשה? צריך להמשיך לגרוף. אני מרגישה שהעלים מתרבים והולכים בטור חשבוני לאינסוף. פיץ החתול שלי מתיישב על הערמה ומתגלגל עליה לספוג את ריחה. מושכת את העלים לפינת הגינה שם הערמות נראות כגבעות. כמה עלי כובע נזיר מבצבצים בהן, נבטו בלי כל תכנון. בעוד כמה שבועות יפרחו בכתום. כמו היו נקודות אור על גבעות רחוקות… בכיור המרפסת יש קערת סינטבון וסקוצ', מקרצפת בכוח את ידיי, מגע הסקוצ' חודר אל מתחת לצפרניים החומות, לנכדתי יובל כשציפורניה מלוכלכות, אני אומרת שיצמחו לה ירקות אם לא ננקה אותם. ושומעת את אמי אומרת לי שיצמחו לי ירקות… הקור חודר ליבלת החדשה, המים מקפיאים, ניעור מהיר ושוב… זהו, הידיים נקיות, מנגבת אותן על המכנסיים מאחור ובשולי החולצה. תענוג ילדות שלא אוותר עליו. חולצת את כפכפי הבוץ. נכנסת הביתה. השעה 15:20. מרתיחה מים ומחפשת בנייד את המתקשרים…

להמשך קריאה>>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s