ת'

תום, תמונת דיוקן, תמונת נוף, תמונה קבוצתית

תום | רות איל

אנחנו בשדה התעופה. באנו לקבל פניו של מישהו, אינני זוכרת מי. הטלפון הנייד מצלצל ואני מתעלמת ממנו. יש בי התרגשות גדולה. מישהו חצה גבולות והוא בדרך אלינו. הוא נושא עמו את חייו בעולם האחר, בזמן האחר. מאחוריו פרידות, מעברים, סידורים של שדה תעופה, תור שמסתיים בחותמת ואחריו מתחיל תור נוסף. גם קודם היה עסוק בפרטים. מתי יסיים לארוז? מה ילבש? מתי צריך לעזוב את הבית? באיזו דרך יבחר כדי להגיע לשדה? האם ישתרכו תורים אינסופיים? דאגות הנפתרות באחת ומפנות מקומן לאי ודאות נוספת.
אנחנו הגענו מהבית ונחזור אליו מיד. עולמות נפרדים, נבדלים כל כך. שני גופים נעים, נפגשים לרגע שהוצא מכל הקשר ושבים כל אחד למסלולו.
בשדה מהומה גדולה. פנים מודאגות. הליכה על פי תהום. האם אנחנו פה או שם? והם? פגישות ופרידות נרגשות מעלות דמעות אל סף עיני. ובתוך כל אלה – הצלצול. אני מחפשת את הלחצן הנכון. טרם התרגלתי לתופעה ולמכשיר.
– הלו? נשמע קולו של בני, מדבר מארצות הברית.
אלוהים ישמור. מה קרה? אני חושבת תוך תפילה לשלומם.
– הלו? אני עונה.
– כן,אמא, זה אני.
– הכל בסדר? חרף החלטותי הנחושות הדאגה קופצת בראש.
– כן, אמא, נולדה לנו בת.
ידִי נקפצת, לופתת את המכשיר. ידי השניה מושטת לעבר מנחם. אני מנפנפת ומנפנפת בה, הדמעות זולגות, הפה נפתח ונסגר ללא אומר.
ושוב עולה קולו העמוק, נישא מעבר למרחקים בלתי נתפסים
– תום, אמא, קוראים לה תום.

תום | דרורה דקל

נטע אמר לי בערב אחד כשעשינו טיול לילה על הקלנועית. "סבתא– אני לא רוצה שתמותי", הוא היה בן ארבע לערך. כבר כמה ענייני מוות התעוררו אצלו לאחרונה. אני מנסה לשכנעו שאחיה עוד הרבה שנים והוא כבר יהיה ממש גדול כשאני אהיה ממש זקנה. ואין טעם לדאוג עכשיו.

– "סבתא , יש לי רעיון מה כדאי שתעשי, שלא תמותי". הוא המשיך "אחרי שתהיי סבתא תתחילי להיות סבא".

כשנתיים אחריו נולדה יובל. כשסיפרתי לאמא שלה– ביתי, את רעיון תחיית המתים, הציעה יובל שקלטה את שיחתנו -"כשתהיי מאד זקנה תכנסי לבטן של אמא שלי".

תום | יעל

לכבוד הולדתו של בכורי קיבלתי מחבר שלישיית ברווזים צהובים. לא הבנתי אז את החיוך והשעשוע שסימלו הברווזים. הופתעתי וחשבתי לעצמי בנוקדנות שזו מתנה צנועה ממה שציפיתי לה. הברווזים ליוו את ילדותם של שני בני הגדולים, מדי פעם הולכים לאיבוד ונמצאים שוב עטופי אבק מאחורי מכונת כביסה, בארגזי צעצועים מבולגנים. נהגתי לזרוק אותם לתוך אמבטיה מתמלאת במים רגע לפני שאני משאירה שם שני ילדים משחקים והולכת להכין מצרכים לארוחת ערב או לדלות גרביים קטנות מערמת הכביסה. גם לברווזים, כמו לכל שאר הצעצועים בשלב ההוא היה תפקיד. הם עזרו לי לגדל את הילדים, מאפשרים לי רגעים גנובים.

כשבני הצעיר, הקטן, זה שעתה אני מנסה לחשוב עליו כ"אמצעי" ולהתרגל לקומתו הגבוהה, החל לשחק בפליימוביל משהו נפתח בי. השקט של הסוסים, רתמותיהם, האוכפים הקטנים, הדורבנות והמושכות. השקט שלו כשהנהיג את סוסיו משך אותי אל מקומות לא ידועים לי. לאט לאט ירדתי לשטיח, עצרתי את מסעי ההישרדות והתכליתיות שלי ולמדתי ממנו לשחק. שיחקנו שעות, הוא מדגים ואני לומדת לדמיין, להרפות, להשתעשע.

בשביל הברווזים הצהובים ההם, זה היה כבר מאוחר מדי. אבל כשקיבלנו מחברנו למסע האימוץ ברווז קטן, ביום בו ישי נולד אלינו, חייכתי וידעתי שזו מתנה נפלאה. הברווז ליווה את ישי באמבטיה הראשונה שלו. מפיג מעט את פחדיו וזרותו. ברווז קטן שחור, "גי גע גע" קורא לו ישי גם אחרי חצי שנה.
אני מנסה לשדל את ישי לרדת איתי אל השטיח ולשחק בסוסי הפליימוביל. הוא מחקה אותי, עדיין לא נהנה כל כך אבל מבין שאני כן.

תום | נורית רון

אתמול הלכתי לקניות. על רצפת הסופרמרקט הגדול התרוצצו ילדים בין המון עגלות. משפחות שלמות, העמיסו את המזווה מחדש, אחרי הפסח. כשעמדתי בתור לקופה, קלטה העין, ילדה כבת 10, יושבת על העגלה, מוגבהת מהקהל, מקשיבה בריכוז לדברים שאומר לה אביה. היא עונה לו, מהנהנת בראשה, מדלגת ממקום מושבה הגבוה ורצה, כל גופה פרץ של מרץ וחיוניות, להביא לו פריט שנשכח מהרשימה. אני מסתכלת על האב, רואה רק את העורף שלו, לא מצליחה לקלוט אם הוא מבין. מבין את הפלא, את נס הילדה החיה, המחייכת, השמחה. חוזרת אליו, מנופפת בניצחון בחבילת הצנוניות שאספה.

להמשך קריאה>>