ב'

בגד, בדיקה, בית, ברווז

בית נורית רון
בארוחת האירוסין שלי בכיתיבין המנה הראשונה לשנייהכשקיבלתי שעון זהבפרצתי בבכי שהפתיע גם אותיכולם ראו את הדמעותלמרות שניסיתי להסתירחששתי שיעלבויחשבו שהמתנות שלהם לא מוצאות חן בעיניניסיתי להסביר ולא יכולתיהכול קרה כל כך מהרפתאוםהיה לי ביתפגשתי בחורהוא מצא חן בעיני ובתור בונוס קיבלתי משפחה.

שלושה חודשים לפני כןבחנוכההשקפתי החוצה מחלון דירת הסטודנטים שליהגשם לא הפסיק לרדת והאופניים ששימשו אותילא יכלו לנהרות העכורים שזרמו והציפו את הכבישיםהחדר היה קר ואני הרגשתי שלא נותר בי כוחידעתי שאמא מכינה הערב סופגניות בדירה שאליה נמלטהבקצה השני של העירבמרתף חשוך שאליו דחסה את מה שהצליחה לאסוף כשעזבהאת אבא שמעתי בוכה בבית שנשאר רק שלו.

שבוע אחר כךכמו משמייםהוא נקש על הדלת כשחיפש את שותפתי לדירה הטחובהכשפתחתי אותה לרווחה מילאה דמותו את כל שדה הראיהרעמת תלתלים בהירהכתפיים רחבות במעיל קורדרוי עם צווארון פרווה ועינייםשכנעתי אותו להיכנס ולהשאיר לה פתקאחר כך כשבא לבקר מצאתי את עצמי זונחת את כל הכללים ומתיישבת איתם בחדר שלה.

בית רות איל
בחוץ חורף. הרוח שורקת. ברקים, גשם זלעפות. אני שומעת את ויואלדי, כמו מר ברנרד בערבי החורף הארוכים. הוא היה מניח את התקליט על המקול, אני מקליקה עם העכבר. איך הוא בחר מה לשמוע? האם הושפע ממצבי רוחו? ואולי נענה לחוץ, לגשם, לרוח, לחשכה? יושב בודד ליד האח המבוערת עם בקבוק הוויסקי; שותה, קורא ומאזין. אמא ישובה במטבח, סורגת או קוראת, אוזנה כרויה לקריאתו. אני ביניהם, קרובה לפתח המטבח, מסתתרת מאחורי הווילון. אסור לי להיות כאן אבל המוזיקה מושכת בכוחות שגוברים על האיסור. מאזינה כשגבי שעון אל הקיר, נכנסת כולי, אובדת. התקוה שישמיע יצירה אהובה עלי והחשש פן אתפס מתפוגגים בין הצלילים. רגעים קסומים, תלושים. עכשיו, מול המחשב, אני בודקת איזו מוזיקה חברתי צרבה עבורי, מקשיבה להתחלות, בוחנת מה מוכר. שמות לא אומרים לי דבר, הכרתי רק את הצלילים ואת הגעגוע הבלתי מובן. אולי המוזיקה הזכירה כבר אז ימים אבודים, אולי היא מזכירה אותם עכשיו? האם אבא שמע מוזיקה? כבר אינני יכולה להתמסר כמו פעם, לשכוח שהכל רק רגע, שברגע הכל יכול להשתנות, שלא ברור אם מותר או אסור. כזו סערה ואין אותך שתגיד שהכל בסדר, שהיום זה היום ולא פעם, שהיום יותר ארוך מרגע והבית – בית.

בית יעל
שכחתי שהערב תכננתי לכתוב. כשראיתי שמתאפשר ואין לחץ או כעס מיוחד הצעתי לנדב שנלך לסרט. כשנזכרתי היה כבר מאוחר מדי, הוא כבר הסכים. נשמתי עמוק וניסיתי לשכנע את עצמי שזו תקופה, שזה יעבור, שלא תמיד ארצה את כולם, שיום אחד אחזור גם לעצמי. את הרי אומרת לכולם שהניסיון מאד עוזר לך הפעם ושיש לך פרספקטיבה, סחתי לנפשי. אז חכי, עוד קצת. נפשי לא נשארה חייבת ודקלמה גם היא שאם לך יהיה טוב, יהיה טוב לכולם ותהיי אמא ובת זוג יותר טובה וכולי. ובינתיים, כדי להספיק גם סרט וגם אותי ישבתי לכתוב. שומעת כל חתיכת לגו שהילד לומד להחזיר למקומה בקומה למטה, פוחדת מהרגע שיתחיל לקרוא לי בקולו המתוק וימיס את כל שיחותיי הפנימיות ואת ניסיוני לכתוב על אושר שברירי.

בית יפה ריזנפלד
מהו הזיכרון הקדום ביותר שניצרב בתודעה, או, מהי הבראשית שמעבר לה תהום ריקה? אין. לא המיית הגלים, ולא אונית הפליטים 'עצמאות' בהיכנסה לנמל חיפה, ולא המדרגות המסתלסלות מן התא שלנו אל הסיפון, ואף לא הר הכרמל המתנשא ממול כמו במרחק נגיעה.

זה הבית: רחוב 'הירוק' במושבה הגרמנית והעצים הגבוהים סביב – הבית הראשון עם ירידתנו מהאוניה.
חדר ענק, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, תריסי עץ פרושים לצדדים, מחוזקים לקיר האבן באנשי ברזל קטנים. כאן מבשלים ומארחים, אוכלים, שותים וישנים. חדר האמבטיה חביב עלינו במיוחד, יש בו המון מקום להשתובבויות. עם לאה ובלה, השכנות, אני עושה פרצופים לפני מראה גדולת מימדים, מחליפה בגדים, מוזגת מים מכלי לכלי. אור-שמש בא מן הגן ומכה על המראה, זוהר מבעד חלון שבסיסו נטוע ברצפה ומשקופו קרוב לעננים.

בוקר של אחרי לילה גשום. אני בטוחה. ריח אדמה עולה טרי מן השכחה, ומראה סרפדים הפורצים בצרורות בין אבני השוליים. אבא לוקח אותי לגן-מעון-כרמלה. חוצים מרפסת משותפת לנו ולווסרמנים, מרפסת רחבת-ידיים הנשפכת לרחוב הירוק בשני גרמי מדרגות עשויים שיש וורוד.
'רונצ'קה?' (יד) אבא שואל וחופן כף ידי. ושנינו יורדים, סופרים את המדרגות. ראז, דווה, צ'י.

 בית דרורה דקל
הנסיעה הייתה ארוכההייתי יוצאת בבוקר ומגיעה בצהרייםהנוף התחלף מירוק לצהובגם בחורף היובש נפתח למרחביםהם גרו בבית ברחהעלייהצמוד שכנים וכבישמרכז חנויות מנומנם ומלוכלךגדר רשתחולאדמה סדוקהשביל מרצפות בטון עם מדרגות מספרובסמוך לדלת צדדית שהייתה דלת הכניסה צמח שיח ירוק ומתחתיו עלים יבשים.

הדלת היתה פתוחה וחתולים יצאו ונכנסואת פניי קיבלו נביחות עזות של כלביםאמי בצעקותיה עליהם ניסתה להשתלט על המהומהפלשתי פנימה ממהרת לשרותים.

– למה את שואלת לשלומיממתי אכפת לךאין לי חייםאז אין לך מה לשאול.
אני מתיישבת על אחת משתי הכורסאות.
– 
תקומיאת לא רואה שיש כאן כל מיני סמרטוטיםזה המקום של פופיפופי היא כלבתה המדובללת שנראתה פעם כמו פודל מעורבכל ניסיון ללטף אותה גורם לה לחשיפת שיניים.
ניסיתי את הספה.
– 
יהודה תביא לדרורה משהו לשתות!
אבא הופיע לבוש בגופיה לבנהעבד מסתבר בחצר האחורית.
– 
שלום אבאמה חדש?
– 
עוקר עשבים.
אבא עומד בעמידתו המוכרתרגליים פסוקותידיים על המותנייםגב כפוף בקשת קלה אחורניתכאילו מתכונן להדיפה של משהו כבד ומחייך… הפעם זה ממש לא מפחיד.
– 
זה מה שיש בגינה של אבא שלךהאדמה מחורבנת ושום דבר לא מצליח.

את האוכל קיבלתי בצלחת שזכרתי עוד מהבית בקרית– יםאמא התרוממה מהכורסאשמה לי מפית בד משובצתמזלג וסכין שאינם תואמים וכוס מים.
– 
אבא שלך בישללי כבר אין כוח לעמוד על הרגלייםאני מנקה כל יום קצתאבל הם מלכלכים מידהשתלטו על הביתאנחנו מבשלים להם כל יוםאבא שלך הולך לקצב ואוסף שאריותאם הוא לא מתבלבל בדרך חזרה.
אבא כבר מבולבל כמה חודשיםמאבד כסףמאיים בהתקפות זעם שפוקדות אותואמא לא מוכנה לצאת מהביתולא מוכנה שנוציא את אבא ונשאיר אותה לבד.
– 
והרגליים?
– 
נורא ואיוםכואב לי מאד.
– 
את מתחילהאני לא הולכת לרופאיםהם לא עוזרים בלאו הכיואל תתחילי להרגיז אותי.

בחדר של אבאהכל מסודרכל האוספים שלו מתחת למזרוןהמצעים מלוכלכיםהבולים ניצבים על מדף באלבומיהםכשהייתי ילדההתבוננתי בו מפריד בקערית מים את הבול מהניירראיתי גם את"הנדירים". עכשיו אין לי סבלנות לדפדף.
– 
אבא רוצה שאחליף לך מצעים?
– 
את לא מחליפה שום דברהיא מתערבת.
אני לוקחת מטאטא ומתחילה לטאטאמכל עבר מביטים בי רהיטי קרשים שנאספו בים כשעוד גרנו בקיריהכשאני מתקרבת לחדר הגדול שבו יושבת אמאשערות החתולים והכלבים מתעופפים באור השמש.הרגליים שלה מוטלות על כסא ועליו כרית.

אני מתביישת שיחשבו שלא היה לי אכפת ממצב הבית והרגליים הפגועות שלה.
אני יודעת שכלום לא יעזורגם פנייתי לעובדת הסוציאלית של העירייההניסיון להכניס לבית עזרהלקחת את אמא לבדיקות אצל הרופאהכל ונתקל בסירוב מוחלט.
– 
אנחנו לא יכולים להיכנס לביתם בכוח וגם לא לאשפז אותם כל עוד הם לא פוגעים בעצמםאמרו לי במשרד בעירייה.
את המטאטא עטור האבק ניקיתי בחוץ והכנסתי לחדר שבכניסה שהפך כבר לפני שנים למחסן של שקיות ניילון ועיתוניםערמותערמות.
-"
אולי עוד אספיק לקרוא את המאמרים שגזרתי לפני שתתפטרו ממני", הייתה אומרת.

בדרך חזרה החל להחשיךכאב לי הראשרציתי להרדם והמחשבות הפריעו ליעצרנו בת"א והמשכתי ברכבת.

למה רועדות לי היבשות מתחת
לרגליים?
למה ננעלות לי דלתות הפה?
מנהרות ליבי משתיקות את שקשוק הרכבת.
למה נתתי להם לעבור לשם?
זה לא בית יותר.
ידיי ריקות וכיסיי מלאים בזפת.

 להמשך קריאה>>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s