ב'

בגד, בדיקה, בית, ברווז

בית | נורית רון
בארוחת האירוסין שלי בכיתי. בין המנה הראשונה לשנייה, כשקיבלתי שעון זהב, פרצתי בבכי שהפתיע גם אותי. כולם ראו את הדמעות, למרות שניסיתי להסתיר. חששתי שיעלבו, יחשבו שהמתנות שלהם לא מוצאות חן בעיני. ניסיתי להסביר ולא יכולתי. הכול קרה כל כך מהר. פתאום, היה לי בית. פגשתי בחור, הוא מצא חן בעיני ובתור בונוס קיבלתי משפחה.

שלושה חודשים לפני כן, בחנוכה, השקפתי החוצה מחלון דירת הסטודנטים שלי. הגשם לא הפסיק לרדת והאופניים ששימשו אותי, לא יכלו לנהרות העכורים שזרמו והציפו את הכבישים. החדר היה קר ואני הרגשתי שלא נותר בי כוח. ידעתי שאמא מכינה הערב סופגניות בדירה שאליה נמלטה, בקצה השני של העיר, במרתף חשוך שאליו דחסה את מה שהצליחה לאסוף כשעזבה. את אבא שמעתי בוכה בבית שנשאר רק שלו.

שבוע אחר כך, כמו משמיים, הוא נקש על הדלת כשחיפש את שותפתי לדירה הטחובה. כשפתחתי אותה לרווחה מילאה דמותו את כל שדה הראיה. רעמת תלתלים בהירה, כתפיים רחבות במעיל קורדרוי עם צווארון פרווה ועיניים. שכנעתי אותו להיכנס ולהשאיר לה פתק, אחר כך כשבא לבקר מצאתי את עצמי זונחת את כל הכללים ומתיישבת איתם בחדר שלה.

בית | רות איל
בחוץ חורף. הרוח שורקת. ברקים, גשם זלעפות. אני שומעת את ויואלדי, כמו מר ברנרד בערבי החורף הארוכים. הוא היה מניח את התקליט על המקול, אני מקליקה עם העכבר. איך הוא בחר מה לשמוע? האם הושפע ממצבי רוחו? ואולי נענה לחוץ, לגשם, לרוח, לחשכה? יושב בודד ליד האח המבוערת עם בקבוק הוויסקי; שותה, קורא ומאזין. אמא ישובה במטבח, סורגת או קוראת, אוזנה כרויה לקריאתו. אני ביניהם, קרובה לפתח המטבח, מסתתרת מאחורי הווילון. אסור לי להיות כאן אבל המוזיקה מושכת בכוחות שגוברים על האיסור. מאזינה כשגבי שעון אל הקיר, נכנסת כולי, אובדת. התקוה שישמיע יצירה אהובה עלי והחשש פן אתפס מתפוגגים בין הצלילים. רגעים קסומים, תלושים. עכשיו, מול המחשב, אני בודקת איזו מוזיקה חברתי צרבה עבורי, מקשיבה להתחלות, בוחנת מה מוכר. שמות לא אומרים לי דבר, הכרתי רק את הצלילים ואת הגעגוע הבלתי מובן. אולי המוזיקה הזכירה כבר אז ימים אבודים, אולי היא מזכירה אותם עכשיו? האם אבא שמע מוזיקה? כבר אינני יכולה להתמסר כמו פעם, לשכוח שהכל רק רגע, שברגע הכל יכול להשתנות, שלא ברור אם מותר או אסור. כזו סערה ואין אותך שתגיד שהכל בסדר, שהיום זה היום ולא פעם, שהיום יותר ארוך מרגע והבית – בית.

בית | יעל
שכחתי שהערב תכננתי לכתוב. כשראיתי שמתאפשר ואין לחץ או כעס מיוחד הצעתי לנדב שנלך לסרט. כשנזכרתי היה כבר מאוחר מדי, הוא כבר הסכים. נשמתי עמוק וניסיתי לשכנע את עצמי שזו תקופה, שזה יעבור, שלא תמיד ארצה את כולם, שיום אחד אחזור גם לעצמי. את הרי אומרת לכולם שהניסיון מאד עוזר לך הפעם ושיש לך פרספקטיבה, סחתי לנפשי. אז חכי, עוד קצת. נפשי לא נשארה חייבת ודקלמה גם היא שאם לך יהיה טוב, יהיה טוב לכולם ותהיי אמא ובת זוג יותר טובה וכולי. ובינתיים, כדי להספיק גם סרט וגם אותי ישבתי לכתוב. שומעת כל חתיכת לגו שהילד לומד להחזיר למקומה בקומה למטה, פוחדת מהרגע שיתחיל לקרוא לי בקולו המתוק וימיס את כל שיחותיי הפנימיות ואת ניסיוני לכתוב על אושר שברירי.

בית | יפה ריזנפלד
מהו הזיכרון הקדום ביותר שניצרב בתודעה, או, מהי הבראשית שמעבר לה תהום ריקה? אין. לא המיית הגלים, ולא אונית הפליטים 'עצמאות' בהיכנסה לנמל חיפה, ולא המדרגות המסתלסלות מן התא שלנו אל הסיפון, ואף לא הר הכרמל המתנשא ממול כמו במרחק נגיעה.

זה הבית: רחוב 'הירוק' במושבה הגרמנית והעצים הגבוהים סביב – הבית הראשון עם ירידתנו מהאוניה.
חדר ענק, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, תריסי עץ פרושים לצדדים, מחוזקים לקיר האבן באנשי ברזל קטנים. כאן מבשלים ומארחים, אוכלים, שותים וישנים. חדר האמבטיה חביב עלינו במיוחד, יש בו המון מקום להשתובבויות. עם לאה ובלה, השכנות, אני עושה פרצופים לפני מראה גדולת מימדים, מחליפה בגדים, מוזגת מים מכלי לכלי. אור-שמש בא מן הגן ומכה על המראה, זוהר מבעד חלון שבסיסו נטוע ברצפה ומשקופו קרוב לעננים.

בוקר של אחרי לילה גשום. אני בטוחה. ריח אדמה עולה טרי מן השכחה, ומראה סרפדים הפורצים בצרורות בין אבני השוליים. אבא לוקח אותי לגן-מעון-כרמלה. חוצים מרפסת משותפת לנו ולווסרמנים, מרפסת רחבת-ידיים הנשפכת לרחוב הירוק בשני גרמי מדרגות עשויים שיש וורוד.
'רונצ'קה?' (יד) אבא שואל וחופן כף ידי. ושנינו יורדים, סופרים את המדרגות. ראז, דווה, צ'י.

 בית | דרורה דקל
הנסיעה הייתה ארוכה, הייתי יוצאת בבוקר ומגיעה בצהריים. הנוף התחלף מירוק לצהוב, גם בחורף היובש נפתח למרחבים. הם גרו בבית ברח' העלייה. צמוד שכנים וכביש. מרכז חנויות מנומנם ומלוכלך. גדר רשת, חול, אדמה סדוקה, שביל מרצפות בטון עם מדרגות מספר, ובסמוך לדלת צדדית שהייתה דלת הכניסה צמח שיח ירוק ומתחתיו עלים יבשים.

הדלת היתה פתוחה וחתולים יצאו ונכנסו. את פניי קיבלו נביחות עזות של כלבים, אמי בצעקותיה עליהם ניסתה להשתלט על המהומה. פלשתי פנימה ממהרת לשרותים.

– למה את שואלת לשלומי? ממתי אכפת לך? אין לי חיים. אז אין לך מה לשאול.
אני מתיישבת על אחת משתי הכורסאות.
– תקומי, את לא רואה שיש כאן כל מיני סמרטוטים? זה המקום של פופי. פופי היא כלבתה המדובללת שנראתה פעם כמו פודל מעורב. כל ניסיון ללטף אותה גורם לה לחשיפת שיניים.
ניסיתי את הספה.
– יהודה , תביא לדרורה משהו לשתות!
אבא הופיע לבוש בגופיה לבנה. עבד מסתבר בחצר האחורית.
– שלום אבא, מה חדש?
– עוקר עשבים.
אבא עומד בעמידתו המוכרת, רגליים פסוקות, ידיים על המותניים, גב כפוף בקשת קלה אחורנית, כאילו מתכונן להדיפה של משהו כבד ומחייך… הפעם זה ממש לא מפחיד.
– זה מה שיש בגינה של אבא שלך. האדמה מחורבנת ושום דבר לא מצליח.

את האוכל קיבלתי בצלחת שזכרתי עוד מהבית בקרית– ים. אמא התרוממה מהכורסא, שמה לי מפית בד משובצת. מזלג וסכין שאינם תואמים וכוס מים.
– אבא שלך בישל. לי כבר אין כוח לעמוד על הרגליים. אני מנקה כל יום קצת, אבל הם מלכלכים מיד, השתלטו על הבית. אנחנו מבשלים להם כל יום. אבא שלך הולך לקצב ואוסף שאריות. אם הוא לא מתבלבל בדרך חזרה.
אבא כבר מבולבל כמה חודשים, מאבד כסף, מאיים בהתקפות זעם שפוקדות אותו, אמא לא מוכנה לצאת מהבית, ולא מוכנה שנוציא את אבא ונשאיר אותה לבד.
– והרגליים?
– נורא ואיום. כואב לי מאד.
– את מתחילה? אני לא הולכת לרופאים. הם לא עוזרים בלאו הכי. ואל תתחילי להרגיז אותי.

בחדר של אבא, הכל מסודר. כל האוספים שלו מתחת למזרון. המצעים מלוכלכים. הבולים ניצבים על מדף באלבומיהם. כשהייתי ילדה, התבוננתי בו מפריד בקערית מים את הבול מהנייר. ראיתי גם את"הנדירים". עכשיו אין לי סבלנות לדפדף.
– אבא , רוצה שאחליף לך מצעים?
– את לא מחליפה שום דבר. היא מתערבת.
אני לוקחת מטאטא ומתחילה לטאטא. מכל עבר מביטים בי רהיטי קרשים שנאספו בים כשעוד גרנו בקיריה, כשאני מתקרבת לחדר הגדול שבו יושבת אמא, שערות החתולים והכלבים מתעופפים באור השמש.הרגליים שלה מוטלות על כסא ועליו כרית.

אני מתביישת שיחשבו שלא היה לי אכפת ממצב הבית והרגליים הפגועות שלה.
אני יודעת שכלום לא יעזור. גם פנייתי לעובדת הסוציאלית של העירייה, הניסיון להכניס לבית עזרה. לקחת את אמא לבדיקות אצל הרופא, הכל ונתקל בסירוב מוחלט.
– אנחנו לא יכולים להיכנס לביתם בכוח וגם לא לאשפז אותם כל עוד הם לא פוגעים בעצמם, אמרו לי במשרד בעירייה.
את המטאטא עטור האבק ניקיתי בחוץ והכנסתי לחדר שבכניסה שהפך כבר לפני שנים למחסן של שקיות ניילון ועיתונים. ערמות, ערמות.
-"אולי עוד אספיק לקרוא את המאמרים שגזרתי לפני שתתפטרו ממני", הייתה אומרת.

בדרך חזרה החל להחשיך. כאב לי הראש. רציתי להרדם והמחשבות הפריעו לי. עצרנו בת"א והמשכתי ברכבת.

למה רועדות לי היבשות מתחת
לרגליים?
למה ננעלות לי דלתות הפה?
מנהרות ליבי משתיקות את שקשוק הרכבת.
למה נתתי להם לעבור לשם?
זה לא בית יותר.
ידיי ריקות וכיסיי מלאים בזפת.

 להמשך קריאה>>