ב'
בית
מהו הזיכרון הקדום ביותר שניצרב בתודעה, או, מהי הבראשית שמעבר לה תהום ריקה? אין. לא המיית הגלים, ולא אונית הפליטים 'עצמאות' בהיכנסה לנמל חיפה, ולא המדרגות המסתלסלות מן התא שלנו אל הסיפון, ואף לא הר הכרמל המתנשא ממול כמו במרחק נגיעה.
זה הבית: רחוב 'הירוק' במושבה הגרמנית והעצים הגבוהים סביב – הבית הראשון עם ירידתנו מהאוניה.
חדר ענק, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, תריסי עץ פרושים לצדדים, מחוזקים לקיר האבן באנשי ברזל קטנים. כאן מבשלים ומארחים, אוכלים, שותים וישנים. חדר האמבטיה חביב עלינו במיוחד, יש בו המון מקום להשתובבויות. עם לאה ובלה, השכנות, אני עושה פרצופים לפני מראה גדולת מימדים, מחליפה בגדים, מוזגת מים מכלי לכלי. אור-שמש בא מן הגן ומכה על המראה, זוהר מבעד חלון שבסיסו נטוע ברצפה ומשקופו קרוב לעננים.
בוקר של אחרי לילה גשום. אני בטוחה. ריח אדמה עולה טרי מן השכחה, ומראה סרפדים הפורצים בצרורות בין אבני השוליים. אבא לוקח אותי לגן-מעון-כרמלה. חוצים מרפסת משותפת לנו ולווסרמנים, מרפסת רחבת-ידיים הנשפכת לרחוב הירוק בשני גרמי מדרגות עשויים שיש וורוד.
'רונצ'קה?' (יד) אבא שואל וחופן כף ידי. ושנינו יורדים, סופרים את המדרגות. ראז, דווה, צ'י.
• • •
טוב לשבת אחר-הצהריים על צינת המדרגות, לאכול לחם מרוח בריבה. לחכות לאמא שכל רגע תחזור מהעבודה. 'ממושה וורוצ'ילה' (אימא'לה חזרה) הייתי מכריזה כפעמון כנסייה מיד כשהופיעה מעבר לפינה. היא מטפסת, צעדיה נחושים, היא מתקרבת על נעליי עקב גבוהות, בחצאית הקלוש המתנפנפת, והתמרוק ההוא שריחו מדגדג לי את האף מקצה העלייה. אבל אני לא זזה – כי על אף ש'הירוק' זו סמטה קטנה שרק הפרייבט של ד"ר גלי חולפת בה – אסור לי פתאום לרוץ לקראתה.
ח'
חלום
לאן נעלם הקטר… הרכבת נעצרת…
מבעד חלון הקרון ניבט רציף. ספסל-עץ, לוח-רכבות מתקלף, קיטון-פיקוח נטוש, גדר-תיל, שעון תלוי על עמוד ואמי שם עומדת. ארשת פניה נוגה. שערה מתבדר ברוח. אני נדרכת על המושב והיא מבחינה בי, מנופפת אלי. בידה המושטת אחוזות כפפות, ובשנייה מזוודה. בת שחוק מתפשטת בתכלת מבטה.
אני רוכנת אל מעבר לחלון. גשם מצליף פנימה. אמא נטועה על הרציף עם המזוודה. נוטפת. ממתינה.
בדממת התחנה – הרציף לפתע נע. אמא נהדפת ממקומה, עוד רגע ונופלת. פיה נפער, היא מאותתת אלי – המזוודה נשמטת, הכפפות, היא נאחזת בעמוד, מתרחקת וקטנה.
הרציף שט כמו רפסודה על מים ועליו התחנה כולה. ספסל-העץ, לוח-הזמנים, קיטון-הפיקוח, גדר-התיל, המזוודה, הכפפות, עמוד השעון, אמא
פקחתי עיניים. בחשכת החדר היה תלוי מבטה.
מ'
מיטה
שבת לוהטת. מצאנו אותו, איך לא, במיטה. חשוף לעין כל, הסדין זרוק בפינה, נתון בחיתול חד-פעמי אקסטרה-אקסטרה-לארג' וירכיו הקטועות מוצגות לראווה.
הוונטילטור זמזם, הטלוויזיה קשקשה, השכנים קבורים במיטותיהם, עיניהם תלויות בתקרה, הפנים מעוותות כמו תחת סד – מעל ראשיהם מתנוססת כרזה שאין מי שיניף אותה: ברוך בואכם בשערי התופת.
"חם, חם" הוא מסביר בלי להתיק עיניים מהמסך. ואז בא פרץ צחוק שהרעיד את גופו הגדול. הוא הריע, נהנה מכל שנייה, הוא ילד משועשע. נסחפנו באווירת העוועים, נדבקנו בצחוקו המתגלגל.
נכנסה אחות לחדר דוחפת עגלה עליה מגשי ארוחת הצהריים. "תהיי מוכנה להאכיל אותי?" פנה דווקא אלי. יריתי לעומתו בלי לחשוב פעמיים "ולמה שלא תאכל בעצמך כרגיל?" "היום שבת, נכון שבשאר הימים אני מסתדר לבד, אבל היום בא לי שתפנקי אותי קצת… תפנקי אותי, בחייך… מה איכפת לך…" דיבר תוך שמבטו נעוץ במתחולל על המסך. חסך מעצמו את עיניי ששידרו דחייה – רק לא לגעת, לא להתקרב, ולאטום נחיריים. והיה הכעס שגאה בי שגם על המעט שהוא יכול – הוא מרים ידיים, והצער על הביטוי הנואש 'תפנקי אותי' מפי מי ששכח את הטעם.
כאשר ניפנה מהמסך וכיוון עיניו ישירות אלי ולרגע הצלבנו מבט – התהפכתי – יצור מכונף זמזם באוזניי ביעף : 'אל לך להתמהמה, תפסי כבר בכף, לפניך הזדמנות פז!'.
התקרבתי למיטה, אספתי בכף פירה צמיג ופלח קציצה, הגשתי לפיו שנפתח במלוא הנכונות, הוא היה עולל. בין כף לכף הוא אסיר תודה "האוכל טעים היום… נמ… נמ… נמ…" הוא שב ופוער ופועה "אה, אה, אני גוזל… המ, המ, אני גוזל". והקריאה קצבית מביס לביס, ואנו זוג רקדנים הנעים בגוף אחד. קירות מתמוססים, תקרה מתרחקת – החדר הופך רחבת ריקודים. שכנים מתנערים ממיטותיהם, אחיות מסירות שביסים, מעטרות ראשיהן בזרי פרחים, חגות במעגלים, רוח מתבדרת בוילונות הירוקים, ניחוחות תפרחת חרובים מתפשטים באוויר. המוסד הגריאטרי רוחש חיים.
מילים, חפצים ומצבי רוח - לקסיקון קבוצתי 