לקסיקון אימוץ | יעל

ב'

בדיקה
אני לוקחת מספר לבדיקת דם מיוחדת לילדים קטנים. בזמן שצריך לחכות ישי מתרוצץ ומריץ את אביו בין דלתות הרופאים. אני מחפשת מקום לשבת, רגלי כואבות. אין מקום לשבת, בצר לי אני הולכת מצד לצד. כשמגיע תורנו מרוצתו של ישי עוצרת בבת אחת. הטריטוריה לא מוכרת לו, אולי הריחות כן. הוא מתיישב על ברכי, מביט בחשש אל האחות הקושרת גומי לזרועו ושואלת אותו אם ירצה בסוף בלון. הוא שותק. היא דופקת על ידו מנסה לקרוא לוריד שיבלוט. אין וריד, היא אומרת לי ואני יודעת – ישי ירש ממני את הוורידים הדקים הללו שצריך לדקור שוב ושוב ושוב כדי להיכנס לתוכם. האחות קוראת לעזרה. מגיעה אחות בכירה והן מדברות על ישי ברוסית. אני מחייכת ומקווה שאכן כמו שאני מספרת לכולם הוא באמת כבר לא מבין רוסית. הבכירה מסבירה והאחות מכינה מחט. אני נושמת עמוק, שקט. זעקת תינוק נולד, עמוקה, גורית וחסרת אונים כל כך בוקעת מפיו של ישי עם הדקירה. דמעותיי שלי על לידתו וסבלו זולגות ומתערבבות עם הפתק הזה שלא צריך אותו בכלל ועליו כתוב מתי יהיו תוצאות. ישי מכסה את עיניו, לא רוצה בלון.

בית
שכחתי שהערב תכננתי לכתוב. כשראיתי שמתאפשר ואין לחץ או כעס מיוחד הצעתי לנדב שנלך לסרט. כשנזכרתי היה כבר מאוחר מדי, הוא כבר הסכים. נשמתי עמוק וניסיתי לשכנע את עצמי שזו תקופה, שזה יעבור, שלא תמיד ארצה את כולם, שיום אחד אחזור גם לעצמי. את הרי אומרת לכולם שהניסיון מאד עוזר לך הפעם ושיש לך פרספקטיבה, סחתי לנפשי. אז חכי, עוד קצת. נפשי לא נשארה חייבת ודקלמה גם היא שאם לך יהיה טוב, יהיה טוב לכולם ותהיי אמא ובת זוג יותר טובה וכולי. ובינתיים, כדי להספיק גם סרט וגם אותי ישבתי לכתוב. שומעת כל חתיכת לגו שהילד לומד להחזיר למקומה בקומה למטה, פוחדת מהרגע שיתחיל לקרוא לי בקולו המתוק וימיס את כל שיחותיי הפנימיות ואת ניסיוני לכתוב על אושר שברירי.

ג'

גיבורה
נזכרתי שאבא היה נוהג להביא את ציפורן אגודלו לאצבע המורה ולהפיק מהמפגש צליל של תקתוק שעון. הוא היה מקרב את ידו לאוזן התינוק ומחייך חיוך ילדותי ורחב, מצפה לראות אם התינוק יבין מהיכן מגיע הקול. ידעתי שאת ישי הוא היה אוהב במיוחד ולכן הצעתי לו שיוותר לרגע על מותו. הוא הסכים ומלמל איזו אגדתה על קדימותן של בית רבן. עכשיו יושבים שני אלו על הספה הישנה והחומה. ישי מחייך את חיוכו הממזרי וחוגג עם אבא את כמיהתו לקולות וצלילים. אבא מביא שוב ושוב את ידו לאוזן הקטנה ושניהם צוחקים. אבא לא מסתכל לצדדים לראות אם אני רואה, אם מישהו שותף לו בהתפעלות מישי. גם הוא כלל לא מתפעל, הוא משחק איתו.

אני כרגיל מנסה לנצל את הרגע: גם ליהנות ממנו, גם להנציח אותו וגם להספיק. אני נגשת למטבח, לוחצת על הקומקום להרתיח לי מים לקפה ועד שירתחו מצלמת את ישי ואבא משחקים. שיהיה, אומרת לעצמי, יום אחד עוד תתגעגעי לזה. אז מחליטה גם להסריט ועד שמסיימת המים כבר לא רותחים כמו שאני אוהבת. עוד סיבוב של הרתחה מאפשר לי גם למיין את הבגדים של הילדים. בדרך לחלוקתם אני רואה שישי כבר יושב על ברכיו של אבא, ידיו הקטנות בידי אבא מלטפות את לחייו בתנועה אופיינית. יש להם פנאי.
מבט מהיר בשעון הגדול מעל המקרר מאשר שתיכף אבא ילך להתפלל מנחה ולא יקח איתו את ישי הקטן מדי. אני מנסה לחסוך לישי את צער הפרידה, מוותרת על הקפה, מפיקה מישי נשיקה מהירה לאבא ויורדת איתו לאוטו.

ד'

דלת
רק אחרי שאני שוטפת את אחרון הכלים, מביאה עוד כדור אקמול לבן זוגי, מוודאת שאמו לא ישנה בסלון רק עם תחתונים, דואגת שהכלבה תקבל את הכדור שהיא צריכה ובודקת שהחשמל במחשב מלא אם הילד יתעורר בלילה ואצטרך להרגיע אותו שוב עם שירים, אני נכנסת לחדר ונועלת את הדלת. הדלת לבנה וגדולה. היא שומרת עלי מהטירוף שבחוץ ומכל מה שאני צריכה להיות. אמא-דלת.

ז'

זעיר
אני חולמת שאני בהריון. מפחדת. לא ממש רוצה. מרגישה שמשהו לא בסדר, זה לא ההיריון הנכון. ועכשיו אני כבר צריכה ללדת ויודעת שזה לפני הזמן. בקושי יש לי בטן, קטנה כל כך. אולי אגיד לרופאים שלא ילחמו עליו אם הוא לא יהיה בסדר, שיניחו. תחושה קשה. אהרון, אחי, שם איתי. הוא ואני נוסעים. בדרך בתחנת איסוף כלשהיא מישהו מחכה, אולי זה בן זוגי. אני בלחץ. הוא מנסה להבין לאן נסענו. אני יולדת וזה לא כואב כל כך. יודעת שאם הכל היה בסדר זה היה אמור לכאוב. אמרתי מראש לרופאים, אני מנסה להרגיע את עצמי. מרגישה מקולקלת.

ח'

חומה
בכליון עיניים חיכיתי לקנות את הספר. עברתי מחנות לחנות, מקווה שאולי באחת מהן הוא ימצא. כשמצאתי אותו לאחר כמה שבועות התיישבתי, מתרגשת, בבית הקפה הקרוב. הנה, תכף אמצא אותי בספר הזה על בני הדור השני, על ה"נשורת הרדיואקטיבית" של הטראומה, ההורים שחיים בתוך ודרך ילדיהם, על הטראומות שיוצאות החוצה דרכם. התאכזבתי. לא מצאתי אותי שם, וגם את אבא שלי לא הצלחתי לראות. אבל מצאתי שם את ישי, את הנטישה ואובדן שפת אימו שלא היתה. אני קוראת ומדלגת בין הדורות והטראומות: "האופן שבו מכונן האני של בן הניצול, לעיתים קרובות למדי הוא עומס על כתפיו את האבל שהוריו לא יכלו לחוות בשל הקרע שנפרע".

חלום
אני לא זוכרת בדיוק מה עשיתי לציפור אבל היה ברור שהרגתי אותה. בכוונה. היא היתה יפה וגדולה, מקורה כתום ואברותיה פסים חומים לבנים ושחורים. אחר כך היה לי ברור שהיא תחזור בדהרה מן השמים תופיע פתאום ותיקח איתה את ישי. לכן אמרתי לגננת בבוקר שלא ייתנו לו לצאת לשחק בחצר עם שאר הילדים, שישמרו אותו בפנים. שימציאו עבורו שמחות בתוך הגן.

ט'

טבע
הכי הוא אוהב ים. לא בריכה, לא אגם רוגע, לא נהרות רחבים שמעליהם נטויים גשרים הנפתחים בלילות לבנים של הקיץ למעבר אוניות, ים אמיתי. אהבתו הגדולה של אביו, החום והחול והגלים והרוח. אני יושבת מאחור רואה מרחוק את דריכותו של האב, נכון כנמר לתפוס אותו בשניה הנכונה שבין החופש המוחלט לקפוץ על הגלים ובין הסכנה.

אני נלחמת בגרגירי החול, מנסה לארגן לעצמי פיסת שלווה בין הרוח, דביקות ידי קרם ההגנה שלי והתיקים. נזכרת באהבתי לטבע, לים, למדבר, לריח הקורנית הנדרכת ולא מצליחה להתגבר על הוורידים, הכבדות הזו שנוספה, גלי החום ואמי קשת היום המביטה בי מן הראי. בכבדות, יושבת ברקע עם ה"צאינה וראנה" שלי, מתבוננת בגברים של חיי מחדדים את טלפיהם וממתינה בסבלנות לתור הטבע שלי.

מ'

מדרגות
הוא כבר יודע שאסור לו לטפס במדרגות. שם למעלה גרים אחיו הגדולים הגבוהים הללו שמעיפים באוויר, הולכים ובאים. הוא רץ למדרגות ומתבונן לאחור לראות האם נספיק לעצור אותו גם הפעם. לפעמים זה מצליח לו ואז אני עולה אחריו מחזיקה את חולצתו, חתולה שמחזיקה את הגור שלה בעורפו.

מיטה
בקיר מעל המיטה שלו הוא מדביק את המדבקות שאנחנו נותנים לו מדי פעם כשאנחנו מרגישים שעכשיו כולנו צריכים קצת שקט. מדביק ומוריד, מדביק ומוריד. כשהוא מנסה להירדם ועיניו נתקלות בדובון, פרפר או מכונית קטנה שעל הקיר הוא נעמד ומקלף. נותן, לוקח, מדביק שוב וממלמל שוב ושוב תודה בקול קטן. אחר כך מחבק את הבובה, מכניס את אצבעו לפיו ומתגלגל מצד לצד. המיטה קטנה ולבנה, במסעד הראש שני כבשים תמימות. הוא מתגלגל ואני נאבקת במחשבותיי: מה עובר לך בראש ילד? איפה אתה? איפה היית? הוא רואה את כאבי, מוציא את האצבע מהפה, שולח לי נשיקה ומכניס שוב. אני רוצה לבכות מכאב ומתיקות, הוא ממשיך להתגלגל במיטה.

ת'

תום
לכבוד הולדתו של בכורי קיבלתי מחבר שלישיית ברווזים צהובים. לא הבנתי אז את החיוך והשעשוע שסימלו הברווזים. הופתעתי וחשבתי לעצמי בנוקדנות שזו מתנה צנועה ממה שציפיתי לה. הברווזים ליוו את ילדותם של שני בני הגדולים, מדי פעם הולכים לאיבוד ונמצאים שוב עטופי אבק מאחורי מכונת כביסה, בארגזי צעצועים מבולגנים. נהגתי לזרוק אותם לתוך אמבטיה מתמלאת במים רגע לפני שאני משאירה שם שני ילדים משחקים והולכת להכין מצרכים לארוחת ערב או לדלות גרביים קטנות מערמת הכביסה. גם לברווזים, כמו לכל שאר הצעצועים בשלב ההוא היה תפקיד. הם עזרו לי לגדל את הילדים, מאפשרים לי רגעים גנובים.

כשבני הצעיר, הקטן, זה שעתה אני מנסה לחשוב עליו כ"אמצעי" ולהתרגל לקומתו הגבוהה, החל לשחק בפליימוביל משהו נפתח בי. השקט של הסוסים, רתמותיהם, האוכפים הקטנים, הדורבנות והמושכות. השקט שלו כשהנהיג את סוסיו משך אותי אל מקומות לא ידועים לי. לאט לאט ירדתי לשטיח, עצרתי את מסעי ההישרדות והתכליתיות שלי ולמדתי ממנו לשחק. שיחקנו שעות, הוא מדגים ואני לומדת לדמיין, להרפות, להשתעשע.

בשביל הברווזים הצהובים ההם, זה היה כבר מאוחר מדי. אבל כשקיבלנו מחברנו למסע האימוץ ברווז קטן, ביום בו ישי נולד אלינו, חייכתי וידעתי שזו מתנה נפלאה. הברווז ליווה את ישי באמבטיה הראשונה שלו. מפיג מעט את פחדיו וזרותו. ברווז קטן שחור, "גי גע גע" קורא לו ישי גם אחרי חצי שנה.
אני מנסה לשדל את ישי לרדת איתי אל השטיח ולשחק בסוסי הפליימוביל. הוא מחקה אותי, עדיין לא נהנה כל כך אבל מבין שאני כן.

תמונה קבוצתית
מרגע שלבשתי את השמלה ומשכתי אותה שתכסה את הברך הרגשתי רע, נזכרת בגוף המדוכא, בבושה, ברצון לא להיראות. אבל הלכתי, נחושה "לפתוח לישי את כל האפשרויות" כמו שאומר נדב. "הרב מאיר הלך להתפנות וכשיסיים תוכלו להיכנס אליו" הודיעה לנו מרים מזכירתו. אנחנו יושבים בינתיים מולה, בטנה ההרה בינה לביננו כמו גם הררי תיקים של מועמדים לגיור, בכתום חיוור, כחלחל ובז', כל אחד ורמת יהדותו. "אל תיבהלו מהזקן והכיפה הגדולה" היא מרגיעה אותנו, "מאחורי כל זה יש בן אדם מאד מאד נחמד". אני מנסה לנחש אם זה הטקסט הרגיל שהיא אומרת והאם הוא אכן מרגיע מישהו.

הרב מאיר התפנה. אנחנו נכנסים לחדרו, הדלת נשארת פתוחה לכל. קורות חיי נראים לו מוכרים, אני מזהה את הנהוני הראש, גם את אלו הלא רצוניים למול מוסדות החינוך הדתיים שלי ויותר מכך לשמע הישיבות והאולפנות של אחיי ואחיותיי. "ולמה בכל זאת שלחת את ילדיך לבית ספר שיש בו גם חילוניים?" הוא שואל. ואני שוכחת לרגע היכן אני ומשתמשת באחת המילים הגרועות ביותר: פלורליזם. "ואתה?" הוא פונה לנדב. נדב מפתיע אותי כרגיל, ונוקט בגישה של לא-כלום. "אני גדלתי בור לגמרי בענייני יהדות" הוא מגלה את אוזנו המתלהבת של הרב מאיר. הרב מתרווח, נכון לשמוע את פירוט הבורות. "טוב, תצטרך הרבה ללמוד" הוא מזהיר. במקביל הוא מנסה גם לעגן את התרשמותו מתואר המרצה הבכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטה בעולמו המוכר: "אתה מכיר את המרצה ההוא? ואת ההוא? למדתם יחד פעם? תראה" הוא ממשיך "היית יכול אולי ללמוד עם אשתך, אך עדיף שתמצא מישהו רציני, מישהו ברמתך".

אני מתכווצת. חוזרת ברגע להיות ילדה שתוקה. שוכחת אפילו לכעוס על נדב שלא מגיב. בפתק שרשם לנו לפני יציאתנו כתב הרב מאיר: ללמוד תורה, ללכת לבית הכנסת ועוד משהו ששכחתי. ומאז אני נלחמת בתוכי עם הילדה השתוקה הזו, עם השמלה שמכסה, עם הבושה.