נסיכה גולה | נויה אלטמן

א'

אהבה
אתה מלטף אותי בבוקר, ואני מסכימה. חמוץ-מתוק, רך, שאריות.
אנחנו עוד הולכים לפעמים יד ביד. אינך אוהב לשלב אצבעות. זה מפריע לך, כמו שעון, כמו טבעת, שאתה מסרב לענוד. אני תוהה לפעמים איך זה שלא שמתי לב לזה בהתחלה. אבל בטח אז הסכמת. או אולי הייתי זו אני שהסכמתי. הסכמנו להכל. שוב איננו מסכימים על דבר.
הייתי קטנה. היית כחול עיניים ושזוף וחזק. עכשיו אתה נושם כבד בלילה, הברך שלך לא סוחבת. אני מיטיבה את השמיכה שלך כשאתה נרדם על הספה. אני מיואשת ממך. אני עושה לך תה, מתפעלת מן הפרופיל שלך. יודעת שתהיה שם עם ברזנט כשאצנח מלמעלה. על האוהבים באמת אולי הוא חס. ואילו לנו נשאר רק אותנו.

ג'

גבעה
בימי ששי בכתה ו' נכנס ללוח השיעורים שיעור חקלאות בן שלוש שעות בחווה בגבעת נפוליאון. אוטובוס יבוא בעשר, יחזור באחת לקחת אותנו. להביא כובע ומימיה. התחיל כאב הבטן, זה שלא ידעתי לקרוא לו בשם.
לא רוצה לגבעת נפוליאון.
כולם כעסו. אבא ואמא והמורה לחקלאות.
ואם האוטובוס לא יחזור?
לא שמעו. לא ידעו שצריך לרדת אליי אל הבור, ולהעלות ככה לאט לאט. עמדו וצעקו מלמעלה. לא אמרו אפילו שאפשר תמיד לחזור בקו 20. לא אמרו שגדולה, שיכולה לבד בעולם.

הובלתי לאחר כבוד, ביחד עם כולם, אל גבעת הגזירה. נושכת שפתיים, עוצרת את הדמעות, המומה מהפטפוטים והעליצות. שיעורים ראשונים של לבד בין כולם, בניסיונות סרק להתגבר על מר תוהו.
ירדנו מהאוטובוס. שביל מרוצף, שמש, ערוגות עלים ירוקים, אביב. הבטן סרבה להניח. קטפתי עגבניות, מילאתי סלים. לא דיברתי. לא צחקתי. לא פטפטתי. רק כשזיהיתי את צבעי הבז' וכחול של האוטובוס מחכה ביציאה מן החווה, נשמתי שוב.
באיחור גדול, אני מנסה ללמוד איך קוטפים עגבניות ומתמסרים לשמש גם כשיש סיכוי שהאוטובוס לא יגיע.
יש לי עוד המון חומר ללמוד, ולפעמים אני לא בטוחה שאספיק.

גב
"מגדלת אותך עם הגב שלך אליי", הייתי אומרת לה כשהיתה קטנה, קושרת לה את הכתפיות מאחורי העורף, פולה כינים מהשיער הבלונדי הרך, סוגרת לה את החזייה, מצליבה מאחוריה את שרוכי הסאטן של שמלת הכלולות.
אני הקשת ואת החץ, התפייטתי, גונבת מחליל ג'ובראן, מתאמנת לקראת אותו רגע בו אשאר מאחור בעוד שהיא תכבוש את השמיים, מנסה להתכונן לרגע השבר באהבה הנכזבת ששמה ילדים.
אבל עכשיו היא מגיעה ובודקת את שלומי בתדירות גבוהה מדי. בודקת מקרוב את המבט בעיניי. מתעכבת, מסתובבת אליי לאחור.
"תהיי שמחה", היא מתחננת. "עוד מאמץ קטן אחד ודי".
"קדימה", אני מכבידה את ליבי, "תסתכלי רק קדימה".

גג
הדירה הראשונה שקנינו ביחד היתה דירת גג. שלוש קומות, בלי מעלית, ושקט גדול.
התלהבתי מהארון תריסים עם מראות שהיה בחדר השינה. זו נראתה לי דירה של עשירים. הוא אמר שגג זה טוב לילדים. אני הייתי מאוהבת ובטוחה שמה שהוא אומר זה נכון.
על הגג מתחנו חבלי כביסה לכל האורך. היינו תולים את חיתולי הבד הלבנים והריחניים שלה. כל האמהות השתמשו בחיתולי נייר, ואני רציתי בד. כולן האכילו בסימילאק ואני רציתי להניק.
היינו קרובים, היינו צוחקים, הסכמנו על דברים. הייתי מספרת לו הכל.
היה לנו נוהל. היה לנו דלי עם אקונומיקה שאליו היו נזרקים חיתולי הבד הצואים. הוא היה מרוקן אותם, ואחר כך היינו מכניסים אותם למכונת הכביסה, ותולים. עשרים וארבעה חיתולי בד מכותנה.
היינו זוג צעיר, מבולבל.
אחר כך כעסתי כשהוא לא ארגן את מערכת ההשקיה.
הוא כעס בחזרה.
אז תארגני בעצמך, אמרה לי אמא אחת מהגן. העיניים שלי נפערו.
ארגנתי בעצמי. את מערכת ההשקייה, ועוד דברים. יותר ויותר ארגנתי בעצמי.
אחר כך עברנו לבית עם גינה בחצר.
הילדים גדלו.
שנינו עכשיו לבד בבית הגדול. על גג הרעפים שלנו מפהקים חתולים זקנים שבעי קרבות.
לפעמים כשאני נוסעת עם המכונית שלי ברחוב ליד, אני רואה מהכביש, דרך שדרת הברושים, את דירת הגג הישנה שלנו. שיפצו אותה. אני מכירה את הזוג שקנה אותה מהזוג שקנה מאתנו, רואה אותם לפעמים בשכונה. שני ילדים קטנים, מכונית דפוקה, מחזיקים ידיים.

גיבורה
לקום בכל זאת. לצחצח שיניים. להתקלח. חמים המים. נעימים המים. להתנגב. לבחור בגדים. לסדר את המיטה.
לראות שחסר כפתור בחולצה הלבנה. לשים בסל. לזכור להביא לתופרת. לשים ליד הדלת.
התהום מציצה. להחליף בגדים. לצחצח את הנעליים. להעמיד מכונת כביסה. לרדת למטה. להכין קפה. להוריד מהשולחן כוסות מאתמול בערב. לצלצל לגנן. להביא מטלית, לנגב את השולחן להוציא לחם מן הפריזר, להפשיר אותו במיקרו כדי שלא יקלקל את הטוסטר. לשים בטוסטר. למצוא צלחות. למרוח אבוקדו. להוסיף אשכולית אדומה. לחתוך אותה לפלחים. להניח על צלחת ולמצוא מפית. לשים על השולחן הנקי את הצלחות עם הטוסטים והאבוקדו. להביא את העתון מהשער. לצלצל להזמין גז.
לחייך אליו כשהוא יורד. לא לומר שלא סובלת סנדלי שורש. לא לומר כשהוא לוקח את הצלחת לסלון עם העתון. לראות את הילד חולף בסערה בדרכו אל הדלת. לרוץ אחריו עם סנדביץ' ותפוח.
להכנס למכונית. לעבור בתחנת דלק. לחכות בפקק. לא לאחר. לא להתעצבן. להתאפר במכונית. לחפש חנייה. לא לאחר. לחייך במעלית. לפגוש אנשים. לחייך. והלוא חל שיבוש נורא. אבל לענות לטלפון בקול רגיל. להגיד שהכל אחלה. להסביר שאת לא אשמה. לומר שכדאי אחרת לדעתך. ללמוד עוד תיק. להרים את הקול. להתנצל. לענות לטלפון. לחייך. לזכור לדבר יותר לאט. לגלות ששכחת שחסר אישור לטאבו. לא לבכות. להכניס ליומן נסיעה לנתניה להשיג את זה. להכין עוד קפה. חושבת על קרואסון. אוכלת אגוזים. להכנס לשירותים. למרוח קונסילר על הפצעון וליפ גלוס על השפתיים. להתעלם מהמראה. לבדוק בשביל אמא את התור בקופת חולים. להאזין לה בסבלנות. להיות המומה. להחזיר טלפון לנירה. להגיד שגם אנחנו נוסעים בקיץ. להגיד שנפלא. לקבוע אתם לשבוע הבא. לשכוח מה שאמרה. לא לדמם. להספיק לשיעור פילאטיס. לחייך. יש לי פחות כוח. להזיע. לחייך. להגיד שהכל בסדר. ללכת הביתה.
לפתוח את הדלת, להניח את התיק, להכנס לשירותים, לרחוץ ידיים. לגשת למטבח, להדליק רדיו. להוציא בצל ולקלוף אותו ולחתוך בהתחלה לרוחב ואחר כך לאורך ואז להפוך על צידו ולקצוץ ריבועים ולשים שמן ואחר כך להשחים ולהוסיף את הצלי. ולצאת לסופר ולקחת עגלה ולשים בה חמישה שקלים ולאסוף חלב ופסטה וביצים.
ומהו הדבר הזה שמאפשר לעמוד בסופר בקופה ולא ליפול, להחזיק סתם כך את הראש, כאילו קל לו לצוואר.
והלוא חל שיבוש נורא.

ד'

דלת
אבא לא הסכים שהדלת תהיה סגורה. אני רציתי חציצה. מהם, מהיידיש, מהמתח, מהמועקה.
רק אתמול הקריאה לי פתק שכתב לה פעם כשמצא את דלתה נעולה. שובבה שלי, כתב לה. יותר ממה שהייתי שמח לו פגשתיך, אני עצוב על כך שלא מצאתיך. הוא חשב שהיא האחת, והיא חשבה שהוא. אולי בכל זאת נולדתי נכון.
אבל אחר כך כשבגרתי התחיל העניין הזה של הדלת. הנערים התורנים נאלצו למלמל את פרטיהם. אם היה יכול, היה לוקח טביעות אצבע. והדלת היתה חייבת להשאר פתוחה. רציתי אותה סגורה, מאפשרת, כשהוא מסכים מאחוריה.
אבל לא, הוא רצה פתוח. והאוושה הרעה של הבית ההוא אפפה אותי, מכבה כל אפשרות רומנטית בחדר ההוא.
הדלת הזו. בסוף נאלצתי לטרוק אותה מאחוריי ולא לשוב.

דירה
אני חונה בתל אביב, נושאת את העיניים למעלה, אל המרפסות הישנות שמעל המדרכות המרוסקות, מובסות משרשי הפיקוסים. אני מדמיינת אותה. יהיו לי סדינים רכים, ואור ייגה בחדרים. אתה תהיה אהובי, אהובי בנה לי בית. זו תהיה סתם דירה ישנה בתל אביב, אפילו לא תקרות גבוהות או רצפה מצויירת, אבל אתה תהיה זה שיעניק לי את זה, ככה סתם, בשביל לעשות אותי מרוצה. אתה לא תגור שם אתי. שוב לא יהיה שום צורך לגור ביחד. אנחנו ניפגש במשכן, לפני האופרה, אתה תתמוך בי ככה בקלות, בנעלי העקב שלי, אשה גבוהה ובלונדינית, כיאה לפנטזיה, שבה אין לי האמיתית שום אפשרות לככב. אני אהיה גבוהה ובלונדינית. אולי גם אהיה יותר צעירה, לא בהרבה, כי הגיל הנוכחי נוח לי, יושב עליי טוב. למחרת בבוקר אהיה שוב לבד, אבל תהיה הדירה. אור רך בחדרים, כבר אמרנו. תהיה שם השמש התל אביבית, זו מוכרחה להיות תל אביב, כי שום דבר אחר לא יצלח לתחושה של הפנטזיה, היא חייבת להיות המשך טבעי, של המוכרות, של הרכות, של החיים ההם, מהילדות, לפני שקרה הכל, לפני שהחיים נטרפו והפכו לקו ליניארי שאין ממנו חזרה, שאינו מאפשר תהיה ארוכה ונוגה של אחר הצהריים לאן כל זה הולך. הדרך כבר נהלכה, ולא נותרו בה עוד קימורים רבים.

דמעות
היא היתה מכינה ארוחת ערב, והוא היה מסיים את החשבונות, ואז מוריד את המשקפיים. אחר כך היו שניהם נשארים לשבת במטבח. כמעט ולא מדברים. מקשיבים לרדיו, רשת בית. לפעמים היא היתה מגהצת משהו. יושבים, מחכים. אחר כך הולכים לישון.
עכשיו היא ישובה למרגלותיו, כפות הרגלים שלו נתונות במים חמים בתוך קערת האמייל הלבנה עם המסגרת הדקה כחולה, שחתיכת אמייל נפלה ממנה עוד כשהייתי קטנה. קערת הכביסה שלנו. היא היתה סוחבת את הכבסים, אני מדדה אחריה עם קערית מקלות הכביסה. אז היתה היא החזקה.
כפות הרגליים שלו כבר מאוד זקנות. האצבעות צבות. ורידים סגלגלים מתנפחים מהן מאוד, מסגירים ומבשרים רע. היא מוציאה את הרגליים שלו מן הקערה. היא מנגבת לו את כפות הרגליים ופורשת עיתון ישן על הרצפה.
היא מביאה מספריים קטנים. ציפורן ציפורן היא משתדלת. היא מכירה את העיקולים שלהן בעל פה. יכולה היתה לעשות זאת בעיניים עצומות. אבל לא, היא מסתכלת כשהיא גוזרת. בכוונה רבה, בעדינות. כמו נפרדת מהן לאט לאט. היא גוזרת אותן בדייקנות, שלא יכאב, הגם שאולי כבר לא יספיקו לצמוח עד המקום בו ילחצו על שארית הבשר הצבה. השפה התחתונה שלה נשוכה בשפה העליונה, כמו תמיד כשהיא מתרכזת, המשקפיים שלה תלויות על קצה האף. היא אינה מוציאה הגה. כולה מרוכזת במלאכה.
הציפורניים כבר רכות מאוד, כמו של תינוק. הן נושרות כמעט מעצמן, כמו דמעות, אל העתון הישן שמחכה להן.
הוא לא מסתכל בה, הוא מביט נכחו, כאילו לא בו מדובר. לפעמים השיעול שלו מפלח את האוויר, המים הממלאים את הריאות ללא מוצא, הנשימה נחנקת, הלב כבר אינו סופק. היא מרימה אליו ראש, מתבוננת בו, מבוהלת עד מוות.
הוא אינו מביט בה. אינם מדברים. הרדיו ממשיך לדבר כאילו הכל כרגיל.
בלילות האחרונים נצמדה אליו, במפתיע, מנסה להחזיק בו. איך יוכל לו המוות כשהיא מסתירה אותו בגופה. אי אפשר לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה היא נגמרת. ארבעים ושמונה שנים הלכו לישון כל לילה ביחד וכל בוקר קמו ביחד. עבודה. ילדים. אף פעם לא נגעו זה בזו באמת. רק היתה גוזרת לו את הצפרניים בכפות הרגליים.
הוא אף פעם לא אמר תודה. אף פעם לא נישק, אף פעם לא ליטף.
היתה אפילו פעם אחת שהרחיק עצמו ממנה כשניסתה להישען על כתפו, במסיבה אצל חברים. חרתה את העלבון בזכרונה, הכניסה אותו לאוסף, שלפה אותו לעצמה מדי פעם, בעיקר בבקרים. היא היתה בוכה כל בוקר, מתייפחת במטבח. אחר כך היתה מנגבת את העיניים בסינור המטבח, ומתחילה את היום.
הוא כבר לא שאל מה קרה. "דמעות זה הוויטמינים שלה" – נהג להתלוצץ.
העיניים שלו נשארו תמיד יבשות. לעתים קרובות רטטה לו הלחי. לעתים קרובות התקצף. לחץ הדם שלו עלה. השתיקות שלו התארכו.
ועכשיו גישש פתאום, תפס את היד שלה, האוחזת במספריים, והוציא אותם מידה. לאט, במאמץ גדול, קירב את הפנים שלו אל היד שלה התפוסה בזו שלו. עכשיו התכופף, ולאט, בכוונה גדולה, כמתפלל, הצמיד את השפתיים החרבות אל הזרוע המתדלדלת שלה, התווה נשיקה ברורה בבשר הרך, המייחל.
נשאה אליו מבט. העיניים שלה בהירות ויבשות. והוא הביט בה, הישר אל העיניים, כמו שמעולם לא. גם העיניים שלו בהירות ויבשות. וככה קפאו דקה אחת ארוכה, היד שלה תפוסה ביד שלו, העיניים קבועות אלו באלו. בלי דמעות.
ואחרי זה. אחרי זה לא יצאו אפילו עשרים וארבע שעות.

ז'

זעם
– "בוקר טוב, אמא. מה נשמע?"
– "מה כבר יכול להישמע אצלי".
היא כבר קטנה מאוד. עדיין כועסת מאוד. העיניים שלה יורות גיצים, רחוצות מדמעות.
"מספיק לי" היא יורה. "אף אחד מהמשפחה שלי לא הגיע לגיל הזה. ואני כבר מיותרת."
לשווא אני מתקנת בעדינות את העובדות. לשווא אני מביאה לה מנחה קצת צער משלי, עם טוויסט ניו אייג'י על חשיבה חיובית. "איך את משווה?" היא זועמת. "לך היו חיים נורמליים."
אדם זקן מה יש לו בחייו. הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
אף אני בתחילת ארץ הישימון. מתבוננת בתדהמה במיקומי המתקדם על קו הדרך. קצת מבוהלת. אף אני מכעיסה את הילדה שלי. אבל איך אני משווה באמת.
היא היתה רכה כל כך, מתוקה, חכמה, כל יכולה. הידיים שלה היו יפות כל כך. הרים מושלגים ופלגים תכולים. התפרצויות מעט. אז למה נשבעתי, בשפעת הרחוקה ההיא, במיטה המוקפדת והריחנית, שאגמול לה יום אחד, כשאהיה גדולה? מה הבין הלב הילדותי, כשעלתה וירדה בפעם האלף במדרגות להביא לי עוד משהו קטן מחנות מכשירי הכתיבה, משרתת יותר מדי, מכאיבה במסירות שלה.
חשבתי שיום אחד יהיה לי כוח. לא ידעתי שאין גמול בעולם היכול לרפא צער כזה, הקדוש לבעליו.
אני מאזינה בתדהמה לקקפוניה פנימית, עליה מנצח הקול שלה, הכעס, האמת שלה, שאני מבקשת לרצוח. אני מנסה לעשות סדר. אני מחכה לרגיעה, עייפה וכועסת מכדי לייצר אותה בעצמי.
הטכניקה מובנת לי במידה מסויימת. עגנון אמר "מסיעים דאגותיהם מליבם". אבל אני מתעקשת. רוצה בלי מאמצי שינוע. אני יפה וצעירה ואיש גדול וכבד ואוהב ובטוח רכון לצידי ומביט בי. יש בריכות טורקיז ורחש מים מפכים, אנחנו במין מקום כזה שליו, מין מקדש בודהיסטי, יש קערת כסף ופירות רעננים, וסדינים לבנים, תמיד יש סדינים לבנים ליד הים, ושקט, או שוברט. הצליח לי. החיים עלו יפה. פתאום לקראת הישורת האחרונה. הגוף בריא, הנפש שלווה, החיים נכונים….
את תעווי את פנייך בבוז. "אין כזה דבר. בטח לא לך. לא לשכמותנו." אתכווץ רק לרגע.
ולבת שלי?" – אתחנן, מצטערת על כל ארוחות הצהריים שהילדה אכלה אצלה בדרך חזרה מבית הספר. "אבל לבת שלי תרשי?"
את תהססי. "היא כבר אולי מעורבבת".
אימה חדשה מתחוורת. לא יהא מזור לרצון הבלתי נגמר שלי להרגיעה, לעשותה סופסוף אחרת. ככה זה יישאר. המורשת שלה תנצח וגם המוות לא ישחרר. כרוניקה ידועה מראש של דהירה אל התהום. אין בדעתה ללמד אותי למות נכון, יותר ממה שהיה בדעתה ללמד אותי לחיות נכון.
אני מנסה אליה מילים מאוחרות: הי אמא, תראי אותי. תביאי אותי בחשבון. תני ברכת פרידה, ההיפרדות. תביטי בי סופסוף. יש לי ידיים ורגליים ולב ומחשבות משלי. תני סיכוי. מה אכפת לך, שיעור אחרון, כזה שהופך הכל מההתחלה. תגידי שסתם, הכל היה בצחוק. תאמרי שהחיים יפים. לא. תאמרי שהחיים שלך היו יפים.
הם לא. היא אומרת. ותניחי לי.
לא קיימתי את שבועת הילדות שלי. לא גמלתי, לא פיציתי.
קרב יום. בשארית הכוח אתנהל לבד. מופרדת לכאורה. אשים לי מוסיקה. אלבש בגדים רכים, כותנה לבנה. אוהב אותי יותר ממנה. יש מים חמים באמבטיה. תצא השמש. אעשה סדר, רשימת יש. פה ושם יש אהבה. אולי אסכים להתאמץ. לפעמים אצליח להרפות.
אל תדאגי אמא, זו לא ממש פרידה. להיפך. אהיה סופסוף בדיוק כמוך. גם לי לא תהיה אמא.

מ'

מדרגות
שוב אינו מוצא את הטלפון הנייד שלו. אולי השאיר אותו בקומה שלמטה.
הברך שלי צעירה משלו. שלי כואבת רק לפעמים, אחרי הליכות ארוכות מדי. שלו כבר אינה עומדת בעומס. כמו העפעפיים שכבדו עם השנים, מאיימות להסגר על עיניו הכחולות, כמו הסבלנות שלו שהתקצרה כשאני מבקשת לדבר על החרדה. אז אני יורדת ועולה בשבילו. מביאה לו את הטלפון.
כשהילדים היו קטנים, הוא עלה אתם, להנאתם, בכל 414 המדרגות של הקמפניילה בפירנצה. ופעם אחרת את כל הלולייניות של מגדל הפעמונים בברוז'. נשארתי למטה, ליד החנות של מפיות התחרה. קניתי לי גופרה. אז עדיין לא הייתי צריכה לחשב קלוריות. חשבתי לי שמזל שנשארתי נשואה. מזל שלילדים שלי יש אבא גיבור, ושאני לא צריכה לעלות את כל המדרגות אתם לבדי.
אז אני יורדת ועולה בשבילו. בקלות. שמחה לשרת אותו קצת.

הבית הזה עומד להיות בלתי מתאים. וזה לא רק המדרגות.
אני נזכרת בחיה, שהלכה והזדקנה מול עיני. היה לה כל כך הרבה כסף, בעל אחד, אפס ילדים, ומרירות חדה מוכנה תדיר על לשונה. וואו, אמרה על ערש דווי, בת שמונים ושש. "אז כבר לא יהיה לי מישהו?".
אני חושבת שעלי להיערך. לעשות תרגילי חשיבה חיובית. לובי של בית מלון. מי צריך מדרגות כשיש מעלית. מי צריך נעורים כשיש נסיון. מי צריך מאהב כשיש בעל.
אני מנסה שיכתוב לאחור של הנרטיב של חיי. אני נערכת להלחם בקינה המזדמזמת מבפנים, הרעש שלה עלול להתגבר, חלילה. הגלות מגן העדן המובטח היא מדינת המהגרים שלי. אולי עוד לא מאוחר ללמוד את השפה החדשה, להתערבב. הדחיפות מערבבת לי את המוח.
אני משתדלת לוותר. בעדינות, בהדרגה. להבאיש את ריחם של החלומות, להמעיט בערכם. כמו שעושים עם אהבה נכזבת. טכניקה מוכרת היטב. איני מצליחה לחבב אותה.
אני מחפשת לשווא איזה שהוא קו מתאר סקסי, איזה שהוא חן פואטי בשועל האומר שהענבים חמוצים.
האמת זוהרת שם, מלגלגת. מנמיכה אותו, משפילה אותו, מגחיכה אותו. לו רק הצלחתי לנטות לו חסד, לראות מה ראוי בו בשועל הזה. איך מצטייר השועל? שואלים בבחינות הספרות. חכם, טיפש ? פתי? מי שאינו יודע להפסיד בכבוד? חכם, מסכם האיש שלי. לא מבזבז זמן וצער על מה שאי אפשר. חוסך לעצמו כאבי לב. ממשיך הלאה, כרם אחר, ענבים אחרים.
זה כנראה שיעור למתקדמים. לאופטימיים. לחזקים. הבו לי ייסורי נפש, טרגדיות, החמצות. הבו לי אמת מכוערת. היא כל כך יפה בעיניי. אני אוחזת בה חזק, כמו זקיף בשליחות הרת גורל.
אני עומדת איפה שהוא באמצע המדרגות, ומסתכלת למעלה. כבדה מדי, או חלשה מדי לטפס. משתאה על פני העוקפים אותי, בדילוגים של שתיים או שלוש בבת אחת, והופ, אויר פסגות. מדרגות. אני מריעה. יש למעלה, יש למטה. מוחלט. שטויות, נוחר ניטשה בבוז. חבבי את המדרגה שלך.
ואז, לפעמים, אני מסכימה לעשות אתו "ראשך הניחי על כתפי" של בראסאנס. אני יושבת אתו באמצע המדרגות הספרדיות ברומא. עד כמה שנוח לו עם הברך הדפוקה שלו לעלות. אני עייפה מאוד. אני משעינה את ראשי על הכתף שלו. הוא, מוכנית, עוטף אותי. מוכן תמיד, מחכה תמיד. הוא אינו זקוק לשכתוב.

מיוחדת
[לקסיקון פנימי]

אלף בית הצימוק של שעת הריכוז. בעיקר של הגננת. היא קוראת בשמי, היום אני זו שאקרא בקול רם בפני הילדים את הסיפור. פלא שכזה, רק בת חמש, עוד לפני בית הספר. הגננת אומרת לי לשבת במרכז, במקום שלה, באמצע המעגל, ונותנת בידי את הספר. הפנים שלי עושות מה שבא להן, יש להן הבעה שאינני שולטת עליה. כל הילדים מסתכלים עליי. אני קוראת, חלש, אבל ברור. אני מרגישה שאני כאילו לבנה בפנים. אחר כך אני עצובה.

בית – הכיתה חשבתי שאני מלכת הכתה. אבל אחר כך זה הסתבך, ל נהייתה חברה של ה, והמחנות געשו. עשו עלי חרם. יומיים. אני מרגישה מאוד חזק את הפנים שלי. הן עושות מה שבא להן, יש להן הבעה שאינני שולטת עליה.

גילוי איש אחד פוגש אותי בדרך חזרה מהצופים הביתה בערב. הוא שואל אותי אם בבניין ממול גרה משפחת משהו. אני ילדה טובה. הוא שואל אם אני יכולה לעזור לו. אני חוזרת אתו לכניסה של הבניין. ליד תיבות הדואר הוא אומר לי שאני ילדה נורא יפה, בדיוק כזו הוא מחפש לסרט שלו. האם אני מוכנה שהוא יבדוק אותי? הוא מוליך אותי במדרגות למקלט, מבקש שאעמוד בפרופיל. אחר כך שאוריד את התחתונים. אחר כך הוא מתקרב אליי ונוגע בי. אני חושבת שלא טוב שיראה שהתחילו לי שערות, הוא איש זר, משהו לא בסדר. אני כנראה מתחילה לבכות, והוא שואל אם אני רוצה שהוא יבדוק אותי אצלי בבית. אני אומרת שכן ורצה הביתה. אבא נהיה חיוור ורץ החוצה לחפש אותו. הוא לא חוזר שעה ארוכה. אני מצטערת שאבא כל כך מתרגש. אני הולכת לעשות שיעורים.

דרמה אבא ואמא הלכו לסרט ואני מתעוררת. רק אני ואחי בבית. אני מרגישה בהלה. אני הולכת לשכנה. היא משתוממת, היא מוכיחה אותי, למה הערתי אותה. כשאמא חוזרת היא כועסת, היא מסתכלת עליי במבט משונה.
אחר כך אני גם לא רוצה ללכת לבית הספר כשיש גשם. אני מפחדת שלא אצליח לחזור. אני לא יודעת להסביר ממה אני מפחדת. אני גם לא מסכימה שאמא תלך מהבית. אני הולכת אתה לכל מקום. אמא היא שמש. בלעדיה אני לא יכולה.

הילדה הזו אחות בית הספר אומרת לאמא משהו. אבא ואמא מדברים עליי במטבח, אחרי שהם סוגרים את הדלת. אחר כך אני ואמא נוסעות לרחוב אנגל 6, למכון לפסיכוהיגיינה של הילד.
היו שם דליה, מינה ואבשלום. בהתחלה היתה מינה, ואני שמחתי. היא היתה נחמדה וזקנה, היו לה משקפיים וקול קטן כזה. הייתי מוכנה להתמסר. אני לא זוכרת מילה ממה שדברנו. אבל אני זוכרת שהיא אמרה לאמא שהיא יודעת שאני לא משקרת משום שמשולש לבן מצטייר סביב הפה שלי כשאני מדברת על "הפחד".
היה צריך אולי לשים את מינה מאחורי סורג ובריח. אבל את זה אני חושבת רק כיום.
אחר כך היה אבשלום. אבשלום היה כזה שמעשן סיגר, שהיתה לו את התסרוקת הזו של הלוואה וחסכון, ככה קרא לזה אבא, כזה שלוקחים קצת שערות מצד אחד ומדביקים אותן לרוחב על הקרחת. אבל היה לו פה יפה ומקטרת וגינונים כאלה נינוחים.
אני זוכרת שהוא ביקש ממני לצייר בעפרון ואני אהבתי לצייר. גם אהבתי שהוא שם לב אליי ומדבר איתי. הוא היה בכלל לא כמו אבא. אבא לא היה מדבר איתי.
בסוף הוא אמר לי שזהו, יש לי את זה.
ולאמא אמרו שיש לה ילדה מיוחדת.

ש'

שורש
בשורש הדברים היה מונח צער גדול. איש אינו אשם בו.
גל ענק וגורלי שסחף אומה שלמה, שמחק אומה אחרת. מאורעות, נסיבות. כמו נמלה נקלעת לתוכם, עלובה שלי, אהובה שלי, למה דווקא את.
האסון נמסך בשורשייך. שנה וחצי קצרצרות של אדמה טובה, ואחר כך עקירה. אחר כך הכל היה למרות.
חיים שלמים של למרות.
השורשים הדלים ההם, גם הם נשארו שם. בארץ ההרים הגבוהים המושלגים, הפלגים התכולים, הגשרים הקצרים, האימה הנמשכת והאהבה הקצרה מדי.
יתמות מוקדמת, יריית הפתיחה. ואחריה רצף סערות, נחושות להכחיד את הנבט שפרץ בכל זאת. עבדות שלא מדעת, דרכך העיקשת לשרוד. נושמת פחד במקום חמצן, חפה ממשאלות, נשללת עולמית מן הזכות ללבלב.
לפרקים נדמה היה כי אולי חסים עלייך, אולי באים שמש וקצת דשן, אולי מצווים לך חיים- לא היה זה אלא כדי לסחוט עוד טיפת מיץ מהפרי הרועד, מעט החיות שהפיקה יתרת השורש הקצר שהיתה את.
שאריתו, מרה כלענה, התפרעה כמו עשב שוטה באדמה הפוריה והצעירה שהייתה אני. עוד ועוד ינקתי את לשדו, עוד קצת כל יום, עם השניצלים המרק והדמעות, שחלחלו אל תוכי כמו סוס טרויאני, בלי נוגדנים, האוהב הוא האויב, אי אפשר לזהות סכנה. ילדים, הזהרו מעצי באובב.
באובב ענק מלופף עכשיו היטב בנשמתי, שלוחותיו בבטני, בגרוני, מטלטל עד חוסר נשימה.
(ככה היה הכלבלב הקטן שלי בפה של הרוטווילר ההוא. בין האצבעות הפכורות המכסות על עיניי, לא יכולתי שלא להציץ, לראות פיזית איך נראה העוול כשהוא קורה).
מבקשת תדיר דבר והיפוכו, לעקור מן השורש, ולא למות.
לדייק את הירוק מן השחור. לכרות, ולא להיכרת.

שעון
דוד שלי היה מביא שעונים זולים מאמריקה, שנמכרו עם קופסת רצועות צבעוניות שניתן להחליפן. אלה היו הראשונים שלי. אולי שמתי ממחטה נקייה מתחת לרצועה, ילדה טובה בחצאית פליסה וחולצה מגוהצת, בדרך לצופים, בלתי מודעת לתקתוקם, לאכזריותם.
השעונים בחיי, עדים יחידים לרגעיי הגדולים והקטנים, אדישים למשמעות הרגע, יציבים כמו שחלמתי להיות. גם אליהם שמתי לב רק כשבזה אחר זה אבדו, מציבים מולי את הבלתי נתפס: הזמן אינו מלמד אותי דבר.
הראשון נגנב במקלחת של מגורי הבנות בבסיס. שעון זהב שאמא קבלה כמתנת אירוסין מאבא. המתקלחות האחרות היו מפוכחות יותר, מפונקות פחות.
השני נקנה בחנות התכשיטים של מלון אינטרנציונל בציריך. שעון זהב דקיק, עם לוח אובאלי וספרות רומיות, וחוליות מוארכות. הדיילת האחרת היתה מבוגרת ממני, ודחקה בי. שילמתי 480 פרנקים שוויצרים, הכסף הראשון שהרווחתי בעצמי. שיכורה מכוחי החדש, בלתי זהירה בעליל, איבדתי אותו בחול הים בהרצליה.
השלישי הוענק מחמותי. זו לא סבלה אותי מעודה. בצדק מסויים. אחרי הכל הייתי האישה האחת-יותר- מדי בחייו של בנה האהוב, שכבר נלקח ממנה פעם אחת. בכל זאת, אחרי שנים ונכדים, שלפה יום אחד מהתיבה את שעון הזהב העתיק שלה, וענדה אותו על פרק ידי. הישגתי את גודל הרגע, אבל התקשיתי לעשותו חלק מחיי. הוא חיכה לי רוב הזמן במגירה, ובסוף נעלם יחד עם נדיה, עוזרת הבית הפלשתינאית שלי, שגלגלה עיניים לשמיים ונשבעה בילדיה.
שוב לא מלאני לבי להיות הבעלים של הדבר האמיתי. החלטתי להעניש את עצמי. "סיטיזן" כאילו- וינטאז' וכאילו זהב נרכש במייסיז בניו יורק במחיר שפוי. הוא עשה אתי דרך, בן לוויה מדויק ומתון לדופק בלתי סדיר.
מקץ זמן, הלך בדרך קודמיו. חיפשתי בתיקים, בין תכשיטי השווא, במגירות, בכיסי המעילים. האשמתי את הבלגן שלי, את מזלי, את תכונותיי הרעות. שאלתי את העוזרת ויקטוריה. ויקטוריה התפטרה.
בבוקר החתונה של הבת שלי קבלתי ממנה פרחים: "מזל טוב. שתדעי לך, אני עוזבת את ישראל, עם כאב גדול בליבי".
כמה חדשים אחרי כן מצאתי אותו, בקפלי גלגל הגומי של המכסה במכונת הכביסה. שמונה חדשים תמימים הוא עבר תכניות שלמות וחצאים, כותנה, לבן וצבעוני, טמפרטורות גבוהות ונמוכות. התהפך, הסתובב, נהיה נקי מאוד, והמשיך לפעול. רק ציפוי הזהב שלו עומעם קמעא.
ועכשו איפה מוצאים בהודו את ויקטוריה?

שלכת
שנים רבות הייתי מאוהבת. האובייקט היה מתחלף. הפנטזיה התאימה יפה לכל סטטיסט. תמיד פריז, תמיד שלכת, תמיד סתיו בבית המלון הרומנטי ההוא באיל סן לואי, שרל אזנאבור ו les feuillies mortes, צבעים של אדמה, אח מבוערת, רקע לזינוק קצר נשימה למיטה רחבה של מצעים לבנים ורכים…
לא קרה מעולם. היו דברים על יד, יש להודות. היתה פריז. היתה שלכת. היו כמה סטטיסטים. אבל כל אלה לא נצטרפו מעולם לכלל הפנטזיה. זו נשארה צעירה וזוהרת, משאת נפש, שהלכה והתעמעמה.
סופסוף הגיעו ימים אחרים. הועם זוהרה של השלכת בתפקיד הרקע.הגיע תורה למרכז הבמה.
ועכשו, לקראת הסתיו הפרטי שלי, אני מאוהבת בשלכת. זו הצובעת את הירוק העז באדום, פרץ סמוק ורווי של שלב אחר, לא טוב יותר, לא רע יותר, רק אחר, ארץ חדשה. אפילו הנבילה הממשמשת אינה מקהה את יופיים של העלים האדומים,העכשווי כל כך. אין הם עסוקים בעתיד הצפוי להם. אף לא בבוסר ירקותם שחלף. ככה מתריסים, מתגוללים על המדרכות, בגינות, מתענגים על פשוט היותם אולי זוכרים את הענף במעט פליאה, מניחים לעצמם לנשור, מהורהרים, בריקוד המתנפנף קלות, אל האדמה הבטוחה כל כך, נחים.

שכחתי
הייתי צריכה לנסוע לצפון לבדי. היה גשם שוטף מאוד כל הדרך. יצאתי כרגיל מאוחר מדי, נתפסתי על ידי החושך המוקדם מדי. היו המון פקקים, ובסוף הדרך כבר אי אפשר היה לשמוע רדיו, רק דיסקים של אופרות. אחרי צומת מגידו והתבור, ובית ספר כדורי, הפכו הדרכים חשוכות ומפותלות עד מאוד, וערפל היצ'קוקי בעליל החזיר לי ראות של אולי שני מטר קדימה. נסעתי לאט. ההנאה הראשונית התחלפה לאט לאט במועקה קטנה, איזה קצה של תחושה מבשרת רעות, איזו מחשבה על מדור הציקצוקים ברדיו על תאונות דרכים, אשה לא צעירה, מי יודע מה עשתה לבדה בדרך לצפון. אבל בסוף מצאתי עצמי לבדי בסוויטה מפנקת אחת, עם תנור עצים ושקט גדול ונוף גלילי.
ואז פתאום פרצה לה שמחה איומה.
כמעט שכחתי.שכחתי שתחת הענן הקבוע של הצער מתחבאים הקשת והצבעים. שלפעמים מחכה אש מבוערת או אמבטיית קצף ולפעמים חלומות מתגשמים. שכחתי את חדוות צעצועיך הגדולים, הניצבים דומם, מפוארים, אדישים למתרחש, מחכים, כל הזמן, בהישג יד. שכחתי שיש חריצים במלאכת החיים, אפילו בזו שלי. שיש אכן אור החודר בעדם. שהגשם יבוא שוב גם בשנה הבאה, שתמיד יהיה חורף, אפילו אם תהיה מלחמה. ושתמיד יהיה מוצרט, ואם לא הוא אז שוברט.
ובעיקר, בעיקר- שכחתי שמותר להירגע.