מילים צופות | דרורה דקל

א'

אהבה
נסעתי בדרך לטבעון עם ילדיי, רציתי להראות להם את בית ילדותי בטבעון בין עץ
האלון והלבנה ואת הוואדי שהפריד בנינו ליישוב הבדואי בסמת טבעון.
שאלתי את הדיירים הזרים לי: "איפה האלון והלבנה?", "כרתנו. הם עשו לנו
לכלוך". "ומה אתם יודעים על השכן שלי "במבי"? קראו לו גם עופר, אמרתי".
"הוא נהרג. היה טייס במלחמת יום כיפור. הם לא גרים כאן כבר ההורים
שלו". בדרך מטבעון ליער האלונים הסמוך לקיבוץ אלונים – עצרנו.
ערב רב של רקפות וכלניות לבנות, סגולות ואדומות פרחו או חיכו לפקיעתם
מניצניהם. ילדיי רצו ודילגו בין העצים משתדלים שלא לרמוס. לרגעים נדמו לי
כאיילים צעירים שיכורים מחופש. הם היו מרוגשים משפע הפריחה שלא ראו
מימיהם. רק לפני כמה חדשים עברנו מהדרום הרחוק לצפון. עמדתי בשדה הבר
ורציתי לרוץ איתם, נחיריי הריחו שוב ושוב את הריח, ריח הפרחים ברחוב
הרקפות.

להמשיך לקרוא