רסיסים | נורית רון

א'

בא' כסלו 2010, בערך בתשע בערב, העברתי לאלונה SMS שזה נגמר. היא התקשרה בבהלה. "היא קפצה" מסרתי דיווח "הצליחה לצאת, אני לא מבינה איך, הגענו מאוחר".

אהבה
יומיים לפני שנפטר היה לנו רגע, לי ולאבא. ישבתי למרגלותיו, נשענת על מסעד הכורסא, הרצפה הקשה תחתי. ראשי נוגע לא נוגע בכף ידו. רגע בו ניסיתי, בעדינות, לברר אם הוא יודע. אם ידע שאני מבינה, שאני משחררת. אם ידע שאני יודעת שהוא סובל, שהחליט ללכת, כי נגמרה הדרך. יודעת שהוא נלחם הרבה והמחלה ממלאה את כולו ודי וזהו והוא הולך למקום אחר. ולמרות שלא דיברנו ולא הזכרנו את הפרידה, היא הייתה שם, בלתי נתפסת. משהו שקשה לדמיין ברגע פסטורלי כזה של שקט. רגע של כניסת השבת, כשכולם בבית נחים, ואנחנו מלחששים כשומרי סוד את שיחתנו האחרונה. על מה דיברנו במילים אני לא זוכרת, אלא רק את מה שלא אמרתי. ואת ידו שליטפה פתאום את שערי, המגע הרך שהיה מוזר כל כך, שמעולם לא היה שם קודם, הוא שאמר לי שלום.­­