בסוף ירושלים יש ים | ציפי גוריון

א'

אלף
ניסיתי לשחק קצת פינג פונג בשבתות עם נטע, דורית וטלי כי א' שהייתי קצת דלוקה עליו שיחק פינג פונג. הבסיס היחיד לקראש הזה, כפי שקראנו לו אני ואלה בהפסקות בבית הספר ובטלפונים המהוסים בערב, היה מראהו של א' מאחר ולא ממש דיברנו מאז שהיינו יחד בגן, וכמה שמחתי כשנטע אישרה לי שהוא חתיך כי חשתי שאין לי שום אמות מידה. לראיה, חשבתי שנדב הנפלד ממש חתיך ורק תגובות חיצוניות גרמו לי להבין שלא כך. זה לא ממש הפריע לי. החל מאמצע כיתה י' אסתר ואני היינו בקטע של מכבי תל אביב וגזרתי מהעיתון תמונה שתליתי בתא שלי בכיתה. הקפדתי לקרוא בסופי השבוע את מוסף הספורט, היה לי צמיד כחול וצהוב על פרק היד, וכל משחק היה כתוב ביומן. אם המשחק שודר רק בערוץ 5 הלכתי לסבתא לראות אותו. אם לא – הייתי מחרימה את הטלוויזיה ואת הטלפון, מתיישבת על הספה, מתקשרת לאסתר ויחד היינו מפרשנות את המהלכים למיטב הבנתנו.

על כל פנים, א' שיחק פינג פונג וזו הייתה הזדמנות לראות אותו חוץ מפעם בשבועיים בבית הכנסת. גיליתי שאני ממש גרועה בפינג פונג כצפוי, והמשכתי להגות בו ולתדלק את הקראש העצוב שלי אך ורק בתצפיות מבעד לסורגיי עזרת הנשים בבית הכנסת. זה לא הפריע לי לכתוב ביומן שלי בהתרגשות במוצ"ש שאני די בטוחה שא' זרק לעברי מבט היום בבוקר, אבל לצערי לא ראיתי אותו כשיצא מבית הכנסת. אני לא בטוחה למה קראתי לו באות הראשונה של שמו ולא כתבתי אותו במלואו, אולי כי חשתי שאת כל יומניי אני כותבת כדי שמישהו יקרא אותם כשאמות, צעירה ומפוספסת, בטרגדיה בלתי ידועה בינתיים, ואז ימצאו את יומניי שיהוו צוהר לעולמי מלא שמחת החיים וכולם יקראו אותם וימחו דמעה.

כעבור שנה א' יתחלף במ', הרבה פחות חתיך ומבוגר ממני בכמה שנים טובות אבל זה בסדר מבחינתי, בעיקר כי הוא כבר סיים תיכון ולכן נמצא בבית הכנסת כל שבוע, וקצת לאחר מכן מ' יתחלף בא' אחר, הרבה פחות חתיך והרבה יותר צדיק, מה שגרם לי אוטומטית לרצות להיות יותר צדיקה בעצמי, להאריך בתפילה, להתכוון, להפוך לטובה יותר. עם אף אחד מהם לא החלפתי מילה מעולם. הקראשים שלי, בהיותם נסתרים על פי-רוב, היו מאוד ליברליים והתחלפו תדיר, שבת במקום אחר תניב חולצה לבנה וכיפה סרוגה אחרת שאהגה בהם למספר שבועות. בפועל, הבנים היחידים שממש דיברתי איתם הם קרובי משפחה וגם זה בקושי.

ארון
כשהייתי בערך בת שבע פרצו לנו לדירה. חזרנו משבת אצל חברים טובים בשבי שומרון. כשנכנסנו, טעם השבת הנהדרת עוד היה בפינו, הנסיעה, הישוב שאף פעם לא היינו בו קודם, האוכל הטעים, המשחקים עם הילדים, ההשתובבות בבית הגדול. מיד גילינו שפרצו. הדלת הייתה פתוחה קצת ובחדר של אמא, כל תכולת הארון הייתה מונחת בדממה מסודרת על הרצפה.

העניין העיקרי שהעסיק אותי בהתחלה הייתה השאלה איך הם הצליחו להשאיר את כל הבגדים מקופלים יפה ככה. כאילו הצמידו צלחת רחבה אל מחבת והפכו חביתה באופן מדויק. כל הבגדים היו מקופלים ומסודרים בדיוק כפי שהיו בארון – אבל על הרצפה. היה אפשר לחשוב שמישהו הצמיד את השטיח אל הארון הפתוח ואז הפך את הארון בזהירות עד שהבגדים נפרדו יפה-יפה, נקי-נקי, ונשארו על השטיח.
רק אחר כך, לאט, נחתה עלי ההבנה, עמומה עדיין, שמישהו היה בבית שלנו כשלא היינו. שמישהו זומם, חורש מזימות אפילו, עשה מעשה אסור, נכנס בכוונה אלינו הביתה כשלא היינו שם, חיפש דברים יקרי-ערך. אמא גילתה במהרה מה הוא לקח. במדף האהוב עלי בארון של אמא, זה שהיה בדיוק בגובה שלי, צמוד לדלת עם המראה, היו הקרמים, הבשמים והנרתיק הקטן עם תכשיטיה המועטים. הגנב לקח את שרשרת הזהב שאבא קנה לה.

אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, אם הייתה משטרה, אם אמא בכתה, אם אנחנו בכינו. אני זוכרת את התחושה, איזו חרדה באוויר, הלם חנוק, בהלה מרוסנת. היה מאוחר בלילה ואמא שלחה אותי לישון. אני זוכרת את הטיפוס במעלה מיטת הקומתיים, את הבהייה הרגילה בחלון, את הפעם הראשונה מני רבות שבה חלמתי על הפריצה הזו.

זה היה סיוט שגרתי אחר כך, חלום ארוך ומיוזע שהכיל את כל מה שפחדתי ממנו. הלכתי לאיבוד בשוק סואן, פרצה שריפה שהלכה וסגרה עלי, היה איזה מרדף לא הוגן, איזו מרוצה מפני משהו מפחיד וגדול ממני בהרבה, ובסופו של דבר הגעתי אל הבית הפרוץ. סופו של הסיוט היה בקן. מעל הארון הריק היה קן ובו התכרבלתי וכורבלתי. היו בקן אמא ושני ילדים, אבל אני לא יכולה לומר אם הייתי האמא או הילדים. עם הכרבול הייתי מתעוררת, מודאגת.

ד'

דירה
עברתי לגור אצל מיכל. היה לי שם חדר קטן עם ארון, שידה, מיטת יחיד עם המזרון הכי קשה בעולם וקיר שלם של חלונות שגרם לחדר להיות קפוא. בסלון הייתה טלוויזיה אבל היא שידרה רק ערוץ אחד, ובמידה והייתי מוכנה לעמוד בתנוחות יצירתיות במיוחד עם האנטנה – גם ערוץ שתיים. בחדר של מיכל היה מחשב, אבל לא היה אינטרנט.

בבוקר קמתי מוקדם והלכתי ללימודים, משם טסתי לעבודה ואז לקחתי שני אוטובוסים בחזרה לדירה. קו 18 זימן סיטואציות משונות – איש שנתן לי לטעום משמש בלדי מהבסטה שלו בשוק; מסומם שניסיתי לשכנע אותו לא להתאבד; הרבה ילדים צוחקים שתמיד הייתי משוכנעת שצחוקם מכוון אלי – מיכל הייתה מדריכה בהוסטל של נשים מפגרות ולרוב לא הייתה בבית בערב כך שהדירה הייתה כולה שלי. כתבתי עבודות, שמעתי המון מוזיקה, בישלתי במטבח המאובזר יחסית שההורים של מיכל השאירו לה בירושלים לפני שנפרדו והלכו כל אחד לדירה אחרת במקום אחר בארץ, קראתי, בכיתי והלכתי לישון מאוחר. בבוקר שוב הכול מחדש.

החצר בחזית הבניין הייתה שייכת לשכנים שגרו מתחתינו. האישה הייתה שקטה והגבר מפחיד. יום אחד לקחתי על עצמי אתגר קולינרי והחלטתי לייבש עגבניות בשמש. קילו עגבניות יפות נשפכו מהקומה הרביעית שלי הישר אל תוך החצר שלהם. אזרתי אומץ ודפקתי בדלת. הוא פתח. מאחוריו ניצב שולחן אוכל גדול, על הקיר הייתה תלויה תמונה של נערה בהירה עם עיניים חומות ותלתלים חומים. ביקשתי מפתח לחצר, מגמגמת כמה מילים על עגבניות. הוא הביט בי בפקפוק ונתן את המפתח בשתיקה. אחרי שאספתי את העגבניות החזרתי את המפתח, הוא הצביע על התמונה ואמר "הבת שלי". חייכתי במבוכה. אחר כך מיכל סיפרה לי שזו הייתה הבת היחידה שלהם, שקפצה בתחילת שנות התשעים מבניין גבוה במרכז העיר.
אחד השכנים ממול החזיק בחצר גור כלבים שלא הפסיק ליילל.

מ'

מיטה
עוד תור לעוד רופא שעושה לי תחקיר. אבל מה מצבך הנפשי? את בטוחה שאין עליך לחצים? והיית פעם אצל פסיכיאטר?

אבל דוקטור, אף פעם לא הייתי מאלה שישנים טוב. אמא שלי ואחי היו מניחים את הראש על הכר ונרדמים. אחי, בתקופות מסוימות, היה מדבר לעצמו במשך כמה דקות ואז נרדם. אצלי הטיפוס למיטה הביא איתו את הידיעה שעכשיו צפויות לי דקות ארוכות של מחשבות.

אתה שומע דוקטור?
שבריר זיכרון ילדות אחד: שוכבת במיטה העליונה של מיטת הקומתיים, מביטה בחלון.

שבריר זיכרון ילדות שני: הולכת לישון במיטה של אמא לפני שהיא מגיעה לישון, לפעמים אני נרדמת שם יותר טוב, מביטה בחלון. רואה ירח וקצה של ברוש. לא נרדמת. עוברת למיטה של אבא, שקצת אחרי מותו עברה לקיר השני וכעת מהווה צלע אחד מה-ר' שנוצרה מהזזת המיטות. בסוף חוזרת למיטה שלי.

שבריר זיכרון ילדות שלישי: מתעוררת לפני שצריך להתעורר, שוכבת במיטה ומביטה בחלון, הרדיו במטבח מנגן את "Stand by Me" של בן אי. קינג ואני חושבת שזה השיר הכי יפה בעולם ומחכה שאמא תבוא להעיר אותי.

שבריר זיכרון ילדות רביעי: אני אומרת לאמא שאני לא מצליחה להירדם. אמא עונה: "מה את רוצה שאני אעשה, אני לא יכולה לעשות כלום" ואני נעלבת נורא, כי אני ילדה והיא מבוגרת והיא אמא שלי ואם היא לא יכולה לעזור לי, מי יכול? ואם היא לא יכולה לפתור את הבעיה, אף אחד לא יפתור אותה אף פעם!

בכיתה י' לא הלכתי לבית הספר בימים שהיו בהם שיעורי מתמטיקה. הייתי קמה בצהרים ורואה טלוויזיה. ומבשלת. ואוכלת. ומקשיבה לרדיו עד שעות מאוחרות באופן מגוחך, ואז לא קמה לבית הספר שוב. כל השינה השתבשה לי וגם כל החשק לעשות משהו חוץ מלהישאר בפיג'מה. זה נחשב בעיות שינה?

כשחזרתי מארה"ב אחרי שאסתר מתה גם השתבשה עלי שנתי. אבל זה כי לא היה לי מה לעשות. עשו כבר הכול. השלושים עבר, הכינו סרט עליה בלעדיי, כנרת אמרה בו, כדי שבכל זאת תהיה לי נציגות, שציפי ואסתר ישבו תמיד באותו שולחן בכיתה והן היו מקשקשות עד בלי די, אבל אסתר תמיד הצליחה להוציא 100 במבחנים וציפי רק 70. התגעגעתי אליה כל כך ולא נשאר לי מה לעשות בקשר לזה.

מתישהו, אתה איתי? מתישהו התחלתי לפתח מנטרות. אני לא יודעת בדיוק מתי ובטח לא ידעתי שקוראים לזה מנטרות. הייתי אומרת לעצמי "לישון לישון לישון לישון לישון". או סופרת, מתחילה מאחד וממשיכה עד שנרדמת או עד שהמוח עובר לחשוב מחשבות חדשות שעלו פתאום ולא רצו לחכות לבוקר. לפעמים ניסיתי גם את "לא לחשוב על כלום לא לחשוב על כלום לא לחשוב על כלום" היותר מסורבל. עד היום אני משתמשת במנטרות שלי ועד היום הן לא הוכיחו את עצמן. אבל זה גם משהו, נכון? לפחות זה מרגיע קצת לפעמים. או כמו שאמא אמרה לי כשהייתי קטנה ולא הצלחתי להירדם: "תישארי במיטה, גם אם לא תשני לפחות תנוחי".

אבל בזמן האחרון ההירדמות היא כבר לא הבעיה. לפעמים היא גם בעיה, כרגיל, אבל יותר בעייתי זה שעד שאני נרדמת אני מתעוררת. אני מתעוררת כל הזמן. בלילה טוב אני מתעוררת ארבע-חמש פעמים, בלילה פחות טוב אני מרגישה שלא ישנתי כמעט בכלל. כמה חלומות טרופים שאני זוכרת מוכיחים שישנתי קצת. איך גבריאל בלחסן שר? "מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים". אבל בינתיים אף אחד לא עזר. ואני מרגישה כמו איזה גלגל שיניים שמשהו קטן תוקע אותו אבל אף אחד לא מצליח להבין מה בדיוק. ופעם בכמה שבועות אני אומרת לעצמי "נו, אני כבר רגילה". ובדרך כלל אז זה נעשה יותר גרוע.

מים
הייתי בת ארבע, כנראה. היינו בחופשה ואמא לימדה אותי לשחות בבריכה של שבי ציון. היא לא שוחה כי היא לא אוהבת לשחות, אבל ישבנו שלושתנו בבריכת הילדים והיא הראתה לי את התנועות הבסיסיות שצריך לעשות עם הידיים ועם הרגליים. דוד עוד היה קטן אז הוא רק הסתכל בנו בהשתאות ולא השתתף בשיעור.

שנה לאחר מכן הוכרז שנוסעים לטיול משפחתי בים המלח. כל הדודים נראו לי מצחיק. במקום את מדי הישיבה הם לבשו בגדי – ים או אלתרו עם מכנסיים קצרים וחולצות טריקו שנשארו להם, זכר לימים שבהם הם היו יותר כמונו. אני זוכרת אותנו יורדים בשורה ארוכה אל המים, סביבנו הרים.

אבא נראה כמו שלד. לא ידעתי להבחין בזה אז, אבל כשאני מסתכלת בתמונה שצולמה באותו טיול זה ברור. פלג גופו העליון מציץ מן המים, כלוב העצמות שלו בולט מבעד לעורו הכהה. למרקם הזה כנראה מתייחסים כשמדברים על עור כמוש. הוא מביט אל המצלמה ומחייך חצי חיוך, השמש משתקפת בעין אחת ויוצרת ניצוץ באמצע התמונה. היא כנראה גם מסנוורת אותו, לפי הפרצוף שהוא עושה. על ראשו נותרו תלתלים שחורים מאחורי האוזניים וקצת על הפדחת, אבל קו השיער כל כך מסויג שנראה שלו היה נשאר בחיים, היה זה רק עניין של זמן עד שהיה מקריח לגמרי.

מצאתי שם בריכה קטנה של מים מתוקים לא רחוק מהים ונכנסתי אליה. צללתי לעומק שוב ושוב, מתפארת, בעיקר בפני עצמי, במיומנות החדשה. לא רציתי לצאת משם לעולם.

כמה שנים לאחר מכן, הייתי בת שמונה או תשע, דודה רונית הזמינה אותי לנסוע יחד איתן לים. הסעה מאורגנת לתושבי הר-נוף תצא לחוף הים הנפרד הזה והזה בשעה כך וכך. התאספנו, נרגשות. נעמי וציפי ואני בבגדי – ים ודודה רונית בחלוקה המרוט היינו מאושרות. דוד מוטי קנה גלגלי ים לקראת הנסיעה ואנחנו, צווחות בהתרגשות מכל גל שמגיע ולומדות לאט איך לנוע יחד איתו, רוכבות על הגלים.

סבתא לימדה אותי לקפוץ ראש. זה היה בבריכה של הקיבוץ אצל הדודים בלביא והיא אמרה "שימי לב טוב. עושים ככה עם הידיים, ככה עם הכתפיים, ככה עם הרגליים, ואז קופצים". היא אמרה שהיא כבר זקנה מדי ולא יכולה להדגים לי אבל שאני אבין לבד. סבתא הייתה מצילה ושחיינית מעולה, ככה היה כתוב במונופול המשפחתי ששרה-צביה בת-דודתי המתה הכינה פעם, בדיוק במילים האלה. "סבא מתאבק, סבתא מצילה ושחיינית מעולה". אז סבתא הסבירה לי במילים איך קופצים ראש בבריכה של לביא, ואני למדתי וקפצתי.

ש'

שלכת
"הוא קצת סכיזופרני, חושב שהוא עץ בשלכת", חזרתי שוב ושוב על אותו משפט עד שלסוודר שלי נשרו כל כך הרבה פיסות צמר קטנטנות שקצה השרוול שלו כמעט נעלם ורק אז הפסקתי ללבוש אותו. אבל הפעם הראשונה שלבשתי אותו הייתה בשמחת תורה אצל תמר והופתעתי לראות כמה צמר נשר לי בכל מקום, במושב שישבתי בו בקו 167, בדרך מהתחנה לבית של תמר, ליד שולחן האוכל.

שנאתי את שמחת תורה. כשהיינו בכיתה ג' ניצלנו, נטע ואני, את היותנו קטנות מספיק כדי להיות משועשעות ולא מבוגרות מספיק כדי להתבייש, ובחלק של התפילה בשמחת תורה שבו מתכנסים הגברים והנשים יחד לקידוש באולם המרכזי של בית הכנסת, לפני שחוזרים להקפות, התגנבנו וקשרנו את ציציות הגברים זה לזה. זו הייתה ככל הנראה הפעם האחרונה שבה נהניתי מהחג, ואם לומר את האמת, גם על אותו חג בכל זאת חשתי כמה צריבות של רגשות אשם.

את ספר התורה, שעל-פי המורות והגננות חגגנו בשמחת תורה את יום הולדתו, החזיקו רק הגברים. חלק הארי של בית הכנסת ש"י עגנון בתלפיות היה עזרת הגברים, ועזרת הנשים הייתה צרה וארוכה, מפוצלת לשתיים. לרקוד בה לא היה מספיק מקום, וגם כך לא מצאתי הרבה נחמה בריקודים האיטיים, המשעממים, חסרי התוחלת, שהרשו לעצמן גברות תלפיות המכובדות. זה היה כמו ללכת לחתונה של בן דוד חרדי: רוב הריקודים היו של חברות הכלה ומשפחתה ואותה לא הכרתי, בן הדוד היה מן העבר השני של המחיצה, אז למה בכלל אני צריכה לרקוד? למה להעמיד פנים שאני שמחה עבור הבחורה שאינני מכירה? והאם אני באמת אמורה לשמוח עבורה?

אם כך, אני חושבת שזה היה בגיל 19 כששאלתי את תמר אם אוכל לבוא אליהם לשמחת תורה. חשבתי שאולי בבית כנסת אחר, בלי הדרת הכבוד של בית הכנסת של ש"י עגנון, יהיה יותר מעניין. במקלט באפרת הרבה מאוד משפחות צעירות חגגו את יום ההולדת של התורה, אבל הדבר היחיד שהשתפר היה שלא הכרתי בו כמעט אף אחד. הריקודים היו אותם הריקודים גם אם הגברות היו קצת פחות מכובדות למראה, ספר התורה נותר נחלתם של הגברים, אני עדיין נתקפתי צורך עז לקום וללכת משם. לטייל בחוץ, לראות את הכרמים מצד אחד ואת המדבר מהצד השני, לצאת מחגיגת יום ההולדת החונקת הזאת.

והעניין הוא, שלא באמת חפצתי לרקוד בעצמי עם ספר התורה. לא הייתי רוצה לעלות לתורה בגיל 12 ולא לדבר מול כל בית הכנסת. אבל רציתי שתהיה לי האפשרות. רציתי שזו תהיה גם החגיגה שלי ובעיקר לא הבנתי איך כולן נשארות במעגל הריקודים העצוב הזה ואף אחת לא יוצאת ממנו, או לפחות מנסה לעשות משהו כדי לשנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s