א'
אהבה
צווחתה מפלחת את רוגע פני המים. בוקר שקט וצלול עד אין קץ. בכל הבתים מסביב נפתחים בלאט חלונות, חרכי תריסים מתרחבים בזהירות, עיניים תרות בחצר.
הצווחה מתחלפת בזעקה, עמוקה ובראשיתית. חרכי תריסים מצטמצמים אט אט, חלונות נסגרים בלאט, פני המים כמראה.
איש יוצא מאחד הבתים, נעמד לצידה, זרועו עוטפת את כתפיה הרוטטות, מקרבת אותה אליו.
בידו הפנויה מחזיר תלתל למקומו, מקרב את לחיו ללחיה.
אלף
אל"ף-כל אפילו המורה אמרה שאסור לחטוף. כלום. מאף אחד. ושנית-כל אני בכלל לא חברה שלך יותר. יש לי מלא כאלה ולא אכפת לי.
ארון
זמן קצר לפני שעזבנו את הבית ברחוב נוגה ועברנו לביתו של מר ברנרד, קיבלתי בובה במתנה. אמא של תמרה חזרה מביקור באמריקה והביאה לי אותה.
הבובה נראתה כמו תינוקת. היו לה ידיים ורגליים שמנמנות, כפופות מעט, היא תמיד חייכה ועיניה נפקחו ונעצמו בהתאם לתנוחה. יום יום חיכיתי לרגע בו אוכל לשחק איתה. בקיץ, כאשר מר ברנרד נסע, אמא סרגה לה סוודר של תינוקות ותפרה לה שמלה. לילה אחד, בעודי מחכה לאמא שתבוא להגיד לילה טוב, דיברתי עם אלוהים. הבטחתי לו שאניח את הבובה בארון שהיה קבוע בקיר החדר שלנו, בתוך התא הכי גבוה שאליו אני מגיעה, ולא אוציא אותה משם שבוע שלם, אפילו לא אביט בה ואז הוא יעשה קסם והיא תהפוך לתינוקת אמיתית.כל ערב, כשחזרתי לחדר, חשבתי על הבובה המונחת למעלה בארון, והזכרתי לאלוהים את ההסכם. היה לי מאד קשה להתאפק. גם דאגתי קצת כי אולי כבר התעוררה וצריכה שמישהו יחבק אותה. אבל הבטחתי, וידעתי שאלוהים יודע. בשבת היה קשה במיוחד. ספרתי את הימים ונותרו עוד שניים. יצאתי לחצר עם הדובי, אספתי צנוברים, עשיתי שרשרת ממחטי אורן, ניסיתי כוחי בקלס, חמשה מקלות, חמש אבנים. עוד יומיים.
כשהגיע היום חזרתי מבית הספר לביתם של אברהם ורוזה. גמרתי להכין שעורים, חיכיתי שיהיה כמעט חושך והלכתי לבית השני. נכנסתי לחדר שלנו בשקט, נעמדתי לפני דלת הארון והקשבתי – אולי אשמע אותה בוכה, אולי היא זזה, אולי היא כבר מחכה שאבוא ואקח אותה?
אנחנו יושבות בגינה. היא נוגעת בעלי הכותרת של רקפת. בעדינות כזו. בשמחה כזו. צוחקת וזוחלת לפרח הבא. אולי אביא לה את הסוודר שאמא סרגה לה? כבר נהיה קריר.
ב'
בגד
נאה עד מעונן חלקית, גשם לפרקים. כך נאמר בתחזית. לבשה בגדים נוחים. חולצה גדולה, מכנסים רחבים, נעלי הליכה. סוליה מחורצת שנאחזת בקלות בשביל העולה בוואדי. נאחזת בו ולא מחליקה בבוץ שהותיר הגשם שירד לפני זמן קצר. ריחות רטובים של אֵלת המסטיק וסירה קוצנית, של עשב ירקרק, טיפות אחרונות עדין נשרו מקצות ענפים. הכירה כל אבן, כל סלע, כל שיח. הגשם לא היה חזק. גשם של סתיו הרווה את האדמה שחיכתה כל הקיץ בסבלנות. עוד מעט תגיע למערה שלה, אם ישוב הגשם תוכל להסתתר. מעל לים נאספים עננים גדולים, בעוד זמן קצר עליה לחזור הביתה. את נעליה תחלוץ בחצר, תשטוף היטב מתחת לברז. תחמוק ממבטיה הזועמים של אמה, תמהר לחדרה להחליף לבגדי שבת, חצאית, חולצה, סוודר, נעלים חצאיות כחולות כהות וגרביים לבנות קצרות. לא תשכח ללבוש גם את החיוך ותצא לערוך את השולחן. עוד מעט יבואו האורחים.
בדיקה
חוזרת לקרוא את הכתוב. מה רציתי לומר פה? הנתונים מצויים בטבלת אקסל. אני חוזרת אליה לוודא שאיני טועה. נתונים משמימים. כך וכך קערות, כך וכך קנקנים, פערורים, קדרות. מהו הסיפור מאחורי המספרים הללו? למה אנשים יצרו יותר קערות מקנקנים? למה עיטרו את הקנקנים דווקא? מי היה זה שטרח למרק אותם בקפידה כה רבה? מה מסמל הברק בעיניו? בעיני בני כפרו? במשך שמונת אלפים שנה היו החרסים קבורים בקרקע וברקם לא הועם. עתה אני מנסה להפיק מהם סיפורי חיים. מה לי לחטט בחייהם? האם חשבתי שהכל יוודע? הכל יובן? שאם רק אחקור מספיק יתגלו כל הפרטים?
אני שבה ובודקת את הנתונים. למרות ספקותי אני משתדלת לדייק.
בית
בחוץ חורף. הרוח שורקת. ברקים, גשם זלעפות. אני שומעת את ויואלדי, כמו מר ברנרד בערבי החורף הארוכים. הוא היה מניח את התקליט על המקול, אני מקליקה עם העכבר. איך הוא בחר מה לשמוע? האם הושפע ממצבי רוחו? ואולי נענה לחוץ, לגשם, לרוח, לחשכה? יושב בודד ליד האח המבוערת עם בקבוק הוויסקי; שותה, קורא ומאזין. אמא ישובה במטבח, סורגת או קוראת, אוזנה כרויה לקריאתו. אני ביניהם, קרובה לפתח המטבח, מסתתרת מאחורי הווילון. אסור לי להיות כאן אבל המוזיקה מושכת בכוחות שגוברים על האיסור. מאזינה כשגבי שעון אל הקיר, נכנסת כולי, אובדת. התקוה שישמיע יצירה אהובה עלי והחשש פן אתפס מתפוגגים בין הצלילים. רגעים קסומים, תלושים. עכשיו, מול המחשב, אני בודקת איזו מוזיקה חברתי צרבה עבורי, מקשיבה להתחלות, בוחנת מה מוכר. שמות לא אומרים לי דבר, הכרתי רק את הצלילים ואת הגעגוע הבלתי מובן. אולי המוזיקה הזכירה כבר אז ימים אבודים, אולי היא מזכירה אותם עכשיו? האם אבא שמע מוזיקה? כבר אינני יכולה להתמסר כמו פעם, לשכוח שהכל רק רגע, שברגע הכל יכול להשתנות, שלא ברור אם מותר או אסור. כזו סערה ואין אותך שתגיד שהכל בסדר, שהיום זה היום ולא פעם, שהיום יותר ארוך מרגע והבית – בית.
ברווז
גי גע מי זה בא? אני זוכרת שיר דומה בגרמנית. הייתי שרה אותו לבתי בת השנה לפני שנרדמה. שוב ושוב, בגרמנית. כנראה שמישהו שר לי אותו, אחרת מניין? זכרון הדברים הלא-זכורים.
אגם בין הרים מושלגים. ברווז שט בנחת על פני המים הרוגעים, משולש שובלו הולך ומתרחב. לפתע טובל ראשו במים, זנבו פונה אל על. נשימתי נעצרת. – חזור! אני קוראת לו, חזור מייד, החזר לי את נשימתי! ראשו עולה, הוא ממשיך לשוט. האם גם הוא רואה אנשים מטיילים לאורך השביל המקיף את האגם בשקט המוחלט הזה?
אני נעצרת לצידי השביל מחכה שיצא מהמים. שיהדס על גדת האגם, יחצה את השביל וימשיך בדרכו. גע גע געגוע. אני חשה אותו מטפס לאורך עמוד השדרה, מגיע לעורף, מסַמר את השיער. עמוק ועתיק.
ג'
גג
ביתו של מר ברנרד עמד בתוך חורשה קטנה של עצי אורן. בטיולינו ב'שדה התעופה', יכולנו לראות את הגג האדום מציץ בביישנות בין אמירי העצים.
משנסע מר ברנרד עליתי בחופזה במדרגות הלולייניות, פתחתי את הדלת לעליית הגג ובאתי בעולם אחר. רצפה עשויה מקרשים, שורות של שידות עשויות עץ חשוף, מדפי עץ, ארגזים מלאים באוצרות. האויר דחוס, ישָן. חרש הסתובבתי בין חפצים שאיש לא חפץ בהם עוד. עומדים מאובקים ודוממים, בציפיה בלתי מוסברת. בשורה השלישית, מאחורי שידה גיליתי את הסל שלי.
את הסל ייצרו במיוחד בשבילי כשהיינו בגרמניה. לכולם בכפר היו סלים כאלה, קטנים לילדים וגדולים לגדולים. סל נצרים עמוק ורבוע, עם שתי רצועות בד לנשיאה על הגב.
כשעברנו לגור אצל מר ברנרד הסל בא איתנו. היו בו צעצועים. גרנו בחדרון ובו מיטה וכיור. לא היה מקום לצעצועים או לכל דבר אחר וכך הוגלה הסל על תכולתו אל עליית הגג. עם הזמן הוסיף הבנאי חדר לבית, חדר בעל ממדים רגילים. אמא עברה לגור בו ואני נשארתי בחדרון. לא ידעתי לאן הועבר הסל ובעבור זמן שכחתי אותו. מאובק ונשכח הוא ניצב תחת גג שאת רעפיו מלטפות, עם כל משב רוח שעולה בוואדי, ידיהם המחטניות של האורנים. ווווש ווווש, הלוך ושוב.
גיבורה
באותם ימים התגלתה הגבורה במקומות נשגבים ומחרידים: בשדה הקרב, במרידות, בהקרבה על קידוש השם. אבל אני פוחדת להישאר לבד, פוחדת שמישהו ימות לי, בוכה בכל פרדה. גם אם אינה שלי. אני "לא-גיבורה". תחנות אוטובוס ורכבת, ובעיקר שדות תעופה הם מקומות מועדים. עם הזמן למדתי לנסוך על פני חיוך ולהסתיר את הטישו בכף ידי.
ושוב פקדו החיים את מקומותי. הפעם אני לא בת שלוש. אני זקנה. משפטי העבר מהדהדים בי: היי חזקה, אל תאבדי את הצפון, את הראש את ה… אבל אני רוצה לאבד. את כולם. ובעיקר אני מבקשת לאבד את מסיכת הגבורה שדבקה בי עד כי אינני יודעת עוד איך להיות לא.
גב
העור בגב ידך דקיק. ניתן לראות דרכו את הוורידים. גם הגידים בולטים. כל כך חשוף, כל כך פגיע.
עור דק בגב היד מצביע על כך שהאדם קולט, כך למדנו. הכל. האם ראית יותר מדי?
אהבתי ללטף את ידך, את פנים הכף ואת גבה. מה קרה שם? מה ניתן היה ללמוד ממנה?
מלגַו ומלבר. דוקא ה"גַו" הוא הפנים וה"בר" בחוץ. הכל הפוך. לרגע דימיתי שהכל בטוח. יד ביד. מלגו ומלבר.
ד'
דלת
הדלת נפתחת אט אט. היא פוחדת. אם תדחוף עוד קצת, האם תחרוק? אם תציץ, האם יהיה שם מישהו שיגיד לה – לכי מפה, אסור לך יותר לבוא? אם לא תחרוק אולי תצליח לחמוק מבלי שירגישו בה ואף אחד לא יֵדע שהיא שם, אף אחד לא יגרש, לא ישאל, לא יברך. על קצות האצבעות היא עוברת את הסף. הדלת לא חרקה, שקט שורר בכל. יער גדול, עצי ענק, אור-לא-אור. השמש רחוקה, העלים תחת רגליה לא מרשרשים, ציפורים לא מצייצות. אין בה עוד פחד. את הדלת עברה בשלום, ומעבר לה אין מי שיפחיד.
דואר
אחרי עשרה חודשים בגרמניה המזרחית עשינו את דרכנו חזרה מביקור שנמשך הרבה מעבר למתוכנן. הארנק ובו כל הניירות נגנב בראשיתו, פקידים התבצרו מאחורי סורגי ביורוקרטיה ולא היתה דרך לצאת. עשרה חודשים חיינו אמא ואני בבית אחותה אֵלי ובתה אנגֶליקה. אני ואנגליקה היינו כאחיות. יחד הלכנו לבית הספר, ישבנו זו ליד זו בשורות המיועדות לתלמידי כיתה ב', העתקנו מהלוח, נענשנו על מעשי קונדס. יחד הכנו שעורים, רצנו בשבילי הכפר, מלֵאנו חובותינו במשק – קטפנו אוכמניות ודובדבנים, האכלנו את הברווזים והארנבים. חלקנו את סודותינו ואת מחשבותינו. עשרה חודשים שבהם הוחלפה זהותי: העברית נשכחה, בגדי, אלו שבאו איתי מהארץ, נעלמו ועליזה הפכה לגעגוע מתעמעם, מרחף ברִיק. נהייתי לבת כפר נטולת עָבָר.
סתיו, כבר נהיה קריר. הכנו שיעורים למחר, שיחקנו בחצר. כשנכנסנו הביתה ראיתי את אמא אורזת מזוודה. – מחר אנחנו נוסעות מפה, אמרה. לא הבנתי. מחר אני הולכת עם אנגליקה לבית הספר. היא המשיכה לארוז. לא היה הרבה מה להניח במזוודה. באחת הפשיטות נכנסו הרוסים ולקחו את כל הבגדים שלנו כי היו "מערביים". גם את הסבא של אנגליקה, שגר בקומה השניה עם הסבתא, לקחו כי על המסמר בקיר בית השימוש בחצר הם מצאו דפים פאשיסטיים של "מיין קמפף". גם אותם החרימו. כעבור חצי שנה החזירו את הסבא אבל לא את הבגדים.
בתחנה עמדה רכבת ענקית שחורה ונוהמת. המדרגות היו גבוהות, איש עזר לאמא עם המזוודה ואני טיפסתי על ארבע, מחזיקה היטב בדובי שלא יפול אל הפסים. באישון ליל הגענו לתחנה גדולה. רציפים ארוכים מוארים בפנסים דלי אור, רכבות באות מהחושך וחוזרות אליו, פולטות עשן וצִווחת גלגלים שהוסיפו לדאגה הנסוכה על פני המון אנשים ממהרים לכל כיוון. פילסנו את דרכנו ביניהם. אולי הם לא יודעים איפה הרכבת שלהם? אולי גם היא לא? אין זמן לשאול. אמא, המזוודה ביד אחת, בשניה תופסת בזרועי, הולכת מהר מהר. אני רצה, נגררת. עוד רציף ועוד אחד, עוד מעט תיגמר התחנה ואנחנו רצות.
הורדנו מעילים והתישבנו בתא עם עוד שני אנשים. ספסל להם וספסל לנו. בחלון נראה הפְּנים. אמא כיסתה אותי במעילה, תישני, היא אמרה. כשעלה האור התגלה החוץ. שדות בירוק בהיר, שורות שורות של עצים, שורות של גפנים, בתים קטנים ועמק עם נחל. גם לנו היה נחל שחצה את הכפר בשתי תעלות שהתחברו בקצהו והפכו לנחל רחב ורדוד. אהבנו לרוץ לשם, להיכנס למים הקרים, להתיז זו על זו, להסתכל בנשים המכבסות סדינים ומפות שולחן ענקיות, פורשות אותם על הסלעים השטוחים להלבנה לפני שנתלו לייבוש. מה היא עושה עכשיו? האם כבר הלכה לבית הספר? הגרון השתנק וחזרתי למעיל. בלילה הגענו לתחנה האחרונה. ריח מלוח התערבב בריח הפיח. הלכנו לבית מלון, אמא עם המזוודה ואני עם הדובי. פה לא קר, גם בלילה לא צריך מעיל. מחר ניסע במונית לנמל, נעלה שוב על אוניה ונשוט הביתה, או מהביתה, כבר אינני יודעת.
לאחר כמה שבועות נעמדה אמא לידי והושיטה לי דף מחברת ועליו כתב ידה של אנגליקה. אותיות דפוס גדולות מסודרות בשורות כפולות. הכרתי את המחברת שממנה נתלש הדף. עכשיו אני יודעת שלא נתראה עוד לעולם. אני לא יודעת איך מוחקים דבר אחד לתמיד, כדי שיהיה מקום לדבר אחר, כדי שלא יעלה פתאום ויגלוש לי מהעיניים. הוא הגיע בדואר, אמרה והראתה לי את המעטפה. זכרתי את האישה שלה היינו מוסרים מעטפות כאלו. גם הדרך שעשה המכתב היתה ידועה לי.
דמעות
קניה אחרונה לפני שבת. הילדים יבואו ואין מספיק ביצים. אנשים עם סלים מלאים ממהרים לביתם. חם ואני משתרכת בדרכי חזרה. בפינת הרחוב לוח מודעות. לא מזמן התקינו אותו. "רק למודעות אבל" כתוב שם. מודעה בודדה הודבקה עליו “בצער רב”… אני חשה צריבה קלה בעין ימין. תיכף יעבור. ממשיכה, רגלי כבדות. זוג נעלים ישנות על המדרכה. לא ליד פחי האשפה, גם לא ליד כניסה לְבית. בהירות, גדולות ורחבות. נראות כאילו מישהו שהלך כאן לפנַי, ממש לפני רגע, נטש אותן לפתע ונעלם. לךָ היו רגלים צרות, כמה קשה היה למצוא נעלים מתאימות. אולי לאיש הנעליים הבהירות היה קושי דומה? את נעליך לא נטשת על מדרכה, יחף עלית השמיימה. אני מתיקה את עיני לדברים נוספים, הכל עוטה דֹק מימי. בראשי אני רושמת את רשמַי. קרטונים. אנשים תמיד שמים קרטונים על המדרכה. הבאים אחריהם מניחים בהם שקיות אשפה, בקבוקי פלסטיק ריקים, עתון, עלים וענפים מתים שנאספו בְּגינה. קצתם גלשו אל המדרכה. דעתי כנראה צלולה, רק המראה מטושטש כל כך. זו ודאי דלקת העיניים, חשבתי.
ז'
זוהר
אצלנו דיברו גרמנית. גם במכולת וגם נהג האוטובוס. עם עליזה ועם הילדים האחרים דיברתי עברית של יקים. כמהתי לדבר עברית של ממש כמו בשירים של הפלמ"ח. לא תמיד הבנתי את המלים אותם שרתי בדבקות, אבל בעיני רוחי הוספתי קיסם למדורה. עם השנים התעשרה השפה ונהייתה צברית כדבעי, מנומרת בביטויים שגויים במכוון שנאמרו בקלילות מתורגלת היטב. הוספתי אותה לאמתחתי, הוצאתי את ההיא.
בכיס צדדי, זה השמור למקרים מיוחדים, אגרתי מלים אחרות, מיוחדות. הן לא היו חלק משפת יומי. הן נקראו בספרים מופלאים, העלו בדמיוני צבעים קסומים. מלים שבריריות, ערפיליות, חומקניות. הן לא היו נגישות בכל רגע. חומל, מפכה, פועֶה, זוהַר. מלים שקטות שאוצרות הררי הררים של דבר שאיני יודעת לתארו, שמעוררות סערות נפש. מלים שיש בהן רכות, טעם של אגדה, של עולם שקיים רק מחוץ לַטווח המושג.
זעיר
זעיר, זעירה, מעט מזעיר. מלים שמעוררות רצון עז לחוס, לחמול, לחפון. בזהירות. להתייצב כחומה בינו לבין העולם. אל תדאג, אני אומרת לגוזל, אני אשמור עליך.
רגש קדום, קמאי, של הושטת יד הוא שממלא את כל ישותי. יד שתעביר את הגשר, גם אם הוא צר מאד. מתחתיו תהום ומעליו פרושים השמים.
למה רק כאשר הוא זעיר? אולי כי בחופן אין מקום לגדולים?
זעם
שבת לפני הצהרים. בצהרים יבואו האורחים. אני בחדרי. אסור לי להיות במטבח. אמא מבשלת, צריכה להתרכז, המטבח קטן ואין בו מקום בשבילי. לפעמים הנס, חברו של מר ברנרד, עוזר לה. הנס המגעיל. איש רע. אבל אותו היא מוכנה לסבול.
שעת הארוחה מתקרבת. אני נקראת להחליף את בגדי, ללבוש שמלת שבת, לקלוע מחדש את הצמה, לערוך את השולחן. האורחים מגיעים. אני בודקת אם המסיכה יושבת במקומה. מסתתרת בין הקלעים עד לשעת הארוחה. למרות הכל עלי להיכנס למטבח, להביא את כלי ההגשה – קערות עמוקות או שטוחות, פלטות בגדלים שונים. היום אוכלים במערכת הכלים הלבנה. שכחתי את הכלי לרוטב. אני מביאה גם את סכו"ם ההגשה. עוד רגע יגיעו נשים בשמלות ומעילי פרווה, גברים בחליפות, ילדות במיטב המחלצות. יכנסו, יברכו, יבורכו ויתיישבו אל השולחן. ריגולטו. אינני משועשעת. ואני שונאת שמלות.
ח'
חיה
לשכנות בבנין שלנו קראו גברת זליג, גברת לב, גברת זיו. לאף אחת לא קראו יפה, רוזה או מרים. הגברים בשכונה נהגו להסיר את מגבעתם כאשר פגשו מכרים. הם פנו זה לזה תמיד בשם המשפחה.
לשכנה של דודי בכפר קראו חיה. ככה סתם. כשדברו עליה ועל בעלה אמרו “השטיינרים”. היה לה סינר קצת מוכתם ותמיד אפשר היה לבקר אותה. בלבי קראתי לה טובה. ישבתי במטבח שלה, אוכלת עוגיה שנתנה לי בעודה קולפת, קוצצת, חולטת, מסננת, מקציפה. כשוולודיה חזר מהשדה, חלץ את נעליו במבואה, עבר בזריזות בדלת הרשת וקרא: חיייייה! מדוע קרא לה? הבית היה קטן, המטבח היה הראשון משמאל לכניסה. האם חשב שחיה לא ידעה שהגיע? עכשיו הבנתי. ביקש ממנה הכרה בכך שעבד קשה משעה מוקדמת. אדום פנים ומזיע התיישב ליד השולחן וחיכה לארוחה שהכינה. אחרי הארוחה התרחץ והלך לנוח. עצי הגויאבה והחושחש הצלו על חלונות חדר השינה. ריח קריר ונקי עמד בו. וחיה טורחת על הכלים וכבר בוררת עדשים, יוצקת מחלב העזים לקערה שממנה תוציא בסופו של דבר גבינה נפלאה, יוצאת לקצור ריג'לה כדי להאכיל את התרנגולות, להוריד את הכביסה, לקפל, לגהץ. עם ערב שוב נשמעה קריאתו של וולודיה: חייייה! חיי חיה-טובה.
חומה
בגדי הקיץ הועלו למדפים העליונים, בגדי החורף תפסו את מקומם בנמוכים. מרחבים מגדירים, מוגדרים, מגודרים, מחולקים לנושאים – בארון, בדירה, בעיר, בחיים. זמנים קצובים נרשמים בדבקות בלוחות שנה. משך קבוע, ידוע לכל. ראשית וסוף, יום ושנה. כל פעולה משמשת אבן נוספת, כל נוהג עוד נדבך לחומה ההולכת וסוגרת עלינו. חומת סוגָרים. על מי היא שומרת? מפני מה? מי בפנים ומי בחוץ? הכללים נשמרים בה תאים תאים. הגיע זמן להוציא את הסנדלים. הגיעה השבת. שנה חדשה בפתח. לכל זמן ועת לכל חפץ. קביים. ולפתע מהומה – ושבר. דברים מוצאים ממקומם, מהקשרם, מדעתם. מרחבים וזמנים מאבדים את משמעותם, כללים – את תוקפם. מטוטלת נעה ללא כיוון, ללא זמן ועת. סדקים נבעים בחומה. סוגָריה נפתחים.
חיוך
אמרה בואי, ובאתי.
הן חיכו בשער – בתי ונכדתי בזרועותיה. חיבוק ועוד אחד. הלב עולה על גדותיו וזולג במורד הלחי.
חיוך זך כתכלת שמי עיניהן.
פרחים כחולים באגרטלי מעידים שאכן לא חלום היה.
חלום
לבד. אני אתמודד עם זה לבד. בלי עזרה מאף אחד.
אז מה אם, ומה אם לא, ובכלל. די. אני כבר מנוסה. עברתי דברים בחיי, עובדה – הגעתי עד הלום. פעם עברתי בדרך הישנה לאשקלון וראיתי שלט "גשר עד הלום". אני מכירה גשרים כאלה. הם ישָנים. הגשר ההוא נמצא שם מימי הרומאים.
חושבת על מה שיהיה. עוד רגע משהו נגמר. האם עוד רגע משהו יתחיל?
הפחד הזה שמכרסם בקצוות, הרעד הקטן, הכמעט בלתי מורגש, האם יתגבר?
ודאי יתגבר. על הכל. לבד לגמרי. לא צריך אף אחד.
חלום.
ט'
טבע
נסענו למדבר. נסיעה ארוכה ושקטה. עברנו את באר שבע, את שכונות הפח של הבדואים. את רמת חובב ששמה הוסב לנאות חובב. משילים את נופינו המוכרים כשפנינו דרומה.
לפנות ערב התיישבנו על שפת המכתש. שמש אלכסונית הזהירה את העשבים היבשים בזהוב. רוח העיפה חול ואבק לעבר מרחבי האין סוף. ממעוף הציפור אספנו אל תוכנו את המראות. כתמי אדמה שחורים, צהובים, אדומים וסגולים, התרוממויות קרקע מרובדות בלבן, אדום וחום. מרחוק חרתו הרים משוננים את מתארם על רקיע כחול מכחול. ושקט.
בבוקר נטשנו שפה, שוליים, וירדנו אל המכתש. הכביש התפתל למרגלות צוקי ענק. יעל בצד הדרך טרם החליט לאן מועדות פניו. האטנו. זמן מדבר. הוא נשאר בצד הדרך. ירדנו מהכביש אל שביל רחב. לימיננו גבעה. שכבת סלע כהה, מקומטת ומעוותת, זכר לכוחות ראשוניים, בראשיתיים שפעלו פה נראית על המורד. הזמן נמדד במיליוני שנה. צורות וצבעים השתנו ללא הרף. כל עיקול בדרך גילה נוף קדום חדש.
צעדנו בוואדי בין קירות סלע אדירים. הצוק אותו הקפנו זה עתה נפרד מקיר הואדי לפני אלפי או מיליוני שנה. אולי הסלע העצום התלוי מעלינו על בלימה יפול עכשיו? אל תוך הדממה? צמחיה ירוקה העידה על מעיין סמוי. פרחים בצהוב וסגול. להבי עלים המוכרים מאזורי ביצות, שיחי אשל, חלוקי נחל, סלעים מעוגלי מים. על גזעי השיטים נדבקו זרדים, שורשים וקש, זכר לשיטפון שקצף פה בחורף האחרון. לו עבר כאן עכשיו היינו טובעים.
נחנו בצילו של מצוק. הקרקע רכה וקרירה. חומר סלע שהתבלה בתהליך שהחל בקדמת דנא ונמשך ויימשך. עתה הוא רך ונעים לנוח עליו. צבע השמים מזכיר גלויות שנמכרות בדוכני אשליות. כחול עמוק בין ראשי הצוקים שצבעם צהוב ולבן. סלעית מקפצת לידנו ועפה אל הגדה ממול. עורב שחור פרוס כנפיים נע ללא קול על זרמי האוויר. בין ענפי השיח מצייצת ציפור לא נראית. צליל ודממה, צליל ודממה. צמצום.
טבעת
עומד ברגליים פסוקות, נטוע בבטחה במקומו, ידיו על מותניו העבים, כבר שבעים שנים הוא עומד כך, כרסו בולטת משהו, נוכח. לידו ניצב רעו. גופו דק וגמיש. נמצא בכל רגע בכל מקום. לא שותק לרגע. מדבר שפות רבות, בקולות רבים שאסף במרוצת השנים. אל המעגל מצטרף השלישי, האוגר. אוסף חוויות, מאורעות.
אני מכירה אותם. הגיל, השופט ונסיון החיים. קשה להרים מבט בלי להיתקל בהם. אני נעמדת על קצות אצבעותיי. מנסה להביט במרחבים מעבר להם. חבר רביעי חרש עבורי תלם הולך ומעמיק, בו אני ממשיכה את דרכי. ההרגל. בכל פעם שאני מנסה לצאת ממנו הם מתגודדים סביבי. טבעת.
טוב
כמה בוץ יש פה. עוד רגע אטבע. אני מרימה רגל אחת, בקושי. היא נפרדת מהעיסה הדביקה בקול שנשמע כמו לעיסת מסטיק בפה פתוח. אני מניחה אותה לפני הרגל השניה, בעדינות, אבל היא שוקעת. אני עסוקה בהרמת הרגל השניה. הרגל ניתקת מהנעל. יש לי נעל ריקה שבוץ סמיך נוזל לאיטו אל תוכה ורגל עם גרב אפורה בהירה באוויר. מה עכשיו? אני מתנדנדת מצד לצד. רגלי, זו שניצבת בתוך נעל, שוקעת יותר ויותר. הוא כבר מגיע לשולים. נעל ספורט לא מתאימה לבוץ כזה. מוטב היה לנעול מגפיים. אין לי מגפיים. אני משתדלת לא להגיע למקומות כאלה. בדרך כלל אני מצליחה להישאר על קרקע שנדמית יותר מוצקה, לדלג בין השלוליות. אבל כזה בוץ?
אני מרימה את מבטי. לפני כברת דרך. גם מאחורי ומכל צדדי. לפתע השתלטה עלי רוח שטות. הנחתי את רגלי בבוץ והלכתי. כל כך פשוט.
מ'
מדרגות
אבנים מסותתות, מונחות זו ליד זו בקפידה, שורה מעל שורה. גדר אבן נמוכה תוחמת אותן מימין ומשמאל.
בוקר. מר בלום עולה במדרגות בדרכו לעבודה. הוא הראשון. צעדיו קלים, נעליו מצוחצחות, מתאימות לחליפתו, העניבה גם כן. בידו תיק מסמכים, לראשו מגבעת. המדרגות רחבות, עולות מהבית אל דרך הכורכר שהיא ה'רחוב' המוביל במעלה ההר אל הכביש הסלול. משם עוד עשר דקות לתחנת האוטובוס. בראש המדרגות הוא פוגש את פארידה שבאה מלבנון 'לעשות יום כביסה'. הוא מברך אותה בהרמת מגבעת, שואל לשלומה וממשיך בדרכו. אחריו ממהרת הגברת שטרן. בעלה יצא עוד מעט לעבודה, עליה לקנות לחם וגבינה. המכולת ליד תחנת האוטובוס. מר שטיין הוא הבא. נעלי עבודה מסומרות, חולצה בעלת שרוולים קצרים, על גבו תרמיל ובו כלי עבודה, על ראשו כובע קש. הוא מזמזם נעימה מארץ מולדתו, צועד במעלה המדרגות בניחותא, עיתותיו ברגליו. עתה הוא זמנם של הילדים. עולים מדרגה מדרגה, נעמדים, יורדים מדרגה או שתיים לספר משהו לחבר. הם הולכים לגן ולבית הספר, דרך ארוכה לפניהם. מיד אחריהם עולה מר שטרן, מנגב בתנועה חדה פרורים מפניו ומחזיר את הממחטה הגדולה לכיסו, חולף על פניהם, ממהר לאוטובוס.
קרקושי כלים, רדיו מנגן, מישהי חובטת בשטיח. החלבן מגיע, מצלצל בפעמונו. הנשים עולות בזריזות, בידיהן כד או קנקן, גומרות את העסקה ויורדות, טפטוף טפטוף. גברת שטיין יוצאת לקניות. נעליים שטוחות, שמלת קיץ, סל גדול בידיה. גברת לב עוברת אותה, מברכת בקצרה וממהרת הלאה. היא לבושה בשמלה מהודרת, נועלת נעליים עם עקבים, שערותיה עשויות היטב. ריחות בישול עולים מחלונות המטבחים. דוד הכביסה על הפרימוס משמיע קולות רתיחה. הנה יוצאים אדון וגברת זליג. היא עולה במרץ, מדגישה כל מדרגה ומדברת אליו בתוקף. הוא נינוח, מחייך, מבודח קמעה. המכונית שלהם, היחידה בכל האזור, חונה ב'רחוב'. אחרון יוצא מר לב, עולה בצעד כבד, מהורהר.
גברת שטיין וגברת לב חוזרות זו אחר זו, ממהרות. גברת זליג חוזרת עם חבורת ילדי הגן. ילדי בית הספר מגיעים זוגות זוגות. קופצים במורד המדרגות, מתישבים עליהן, מחליפים ניירות כסף או בלורות. אמהות קוראות. קולות אוכל וסיפורי גן ובית ספר הולכים ונרגעים עד לשקט מוחלט. פארידה עולה לאיטה במדרגות, מלבדה אין איש. מנוחה.
הילדים הם הראשונים לצאת, שועטים במעלה המדרגות אל ה'רחוב' לשחק בכדור או לקפוץ בחבל. מר שטיין חוזר. נעליו מאובקות, מיוזע, עייף. אדון זליג מחנה את מכוניתו ויורד בצעד קליל, מחויך. מר בלום חוזר אחריו, נעליו עדין מצוחצחות, מגבעתו לראשו, רק כיוון ההליכה השתנה. הילדים נקראים לארוחת ערב. מר שטרן יורד לאיטו במדרגות. מוחה זעה ממצחו ומחזיר את הממחטה לכיס.
שקט. האור הדלוק מעל הכניסה אל הבית מאיר מעט את המדרגות התחתונות, העליונות זוכות לברכתו של פנס הרחוב. אשמורת תיכונה. מר לב יורד מאור לאור בצעד כבד.
מיוחדת (יוהרה)
את דרכה, המיוחדת, סללו אלה שבאו לפניה.
לימדוה את התוואי, הסבירו סימניה.
והיא, המיוחדת, גאה ביכולתה לקראם
מהלכת בדרך לא לה.
מיטה
אני מוכרחה לדבר עם מישהו. יש המדברים בטלפון, אני מדברת אליו.
אין חיבור לאינטרנט, שמעת? מהבוקר אני עובדת, על השולחן מילון עברי-עברי, מילון עברי-אנגלי ומילון אנגלי-אנגלי, אבל אין בהם די. כן, טילפנתי, כמובן, כבר הבוקר. מזל שהם עובדים גם בשבת. יחד מיצינו את כל ארסנל העצות. כיביתי, הדלקתי, זחלתי מתחת לשולחן למצוא את המודם. לא, אני כבר לא נבהלת מהמילה. לא מבינה אותה אבל יודעת למה הכוונה. שלפתי אותו מתחתיות, בדקתי את המודל, ניתקתי את החיבור, גם הוא אי שם מתחת לשולחן, מאחורי ארגז הצעצועים של הנכדים. יתכן שעלי לשמוח שאני עוד יכולה לזחול לשם בגילי. הבאתי קיסם מהמטבח כדי לעשות לו ריסטארט. תלחצי עד שאני אגיד, אמרה סוניה מעברו השני של הקו. חיברתי-לחצתי-כיביתי-הדלקתי. מד התקוה עלה עם כל פעולה. הדלקתי גם את המחשב. לא מתחבר. טכנאי יגיע ביום רביעי. מה אני עושה ערב שלם ועוד שלושה כאלה בלי אינטרנט? הרי אין לי טלוויזיה, ואתה לא מי יודע מה פעיל. אצא מדעתי. אני יודעת שאין לך זמן. אתה עסוק, אני יודעת. הדבר היחיד שיעזור כעת הוא ללכת למיטה. מקלט-מעט. השעה שמונה וחצי. אם אלך עכשיו הערב הזה ימשיך בשתיים לפנות בוקר. אני תוהה איך אגיע למיילים שלי. אפשר לחשוב שמישהו כתב לי אבל לבדוק זה גם משהו. אולי לא – רק געגועים עולים משם. אני רוצה לכתוב דבר מה, אפילו קטנטן, וכל מה שעולה זה הערב הזה והאינטרנט שאיננו. בכל זאת אלך למיטה. אקרא ואז אקח את הכדור הגואל. מקסימום אקח עוד אחד בשתיים. מה אכפת לי? למה צריך את המשמעת הזו, תגיד לי. למה להישאר בתוך דעתי? דבר לא ישתנה אם אצא ממנה. עוד זקנה שהשתגעה. זה בגנים שלה, כך יאמרו, בטח מישהו במשפחה שלה עשה זאת לפניה, אין חדש תחת השמש. זה בטח מאד נכון ומרגיע. הסכנה טמונה בחושך. לא שיש בו חדש, אתה מבין, זה הישן שכל כך מאיים.
מים
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד
(בראשית ח', י"ב)
ואני יראתי את המבול.
הקברניט אמר – אל פחד, אני אשמור עליכן. אך אני לא אמרתי. רק דיברתי. על הסיפון. על עננים כבדים, על שמים חתומים. והפרידות היו עמוק, מתחת. והמלים שמרו שלא תעלינה פן תיטה הספינה על צידה ותטבע.
ס'
סיפור פשוט
(בעקבות "אלואל ואביה האוהב" – סיפור סודאני)
סוּפַּר סיפור על אבא וילדה. ועוד דוּבּר על פרידות ומוות. סיפורים קשים במלים רכות.
אני מתעטפת ביריעת ניילון, מהדקת אותה סביבי. המלים באות ובאות, ואלו מבפנים זועקות, ואני מנסה להדק עוד, שלא תיכנסנה החדשות, שלא יירטב הכל.
אבל הניילון התמלא ועלה על גדותיו. ולא ניתן היה לומר דבר בגלל הגרון שניסה לבלוע כל הזמן, ובגלל העיניים שראו מראות מפעם.
ש'
שכחתי
"באתי לחנות והיה לי דז'ה וו כזה" מספרת לי נכדתי ועוברת לדבר על נושא אחר. אני מקשיבה, אינני חוקרת, חוששת מתגובתי. כשהייתי בגילה ואמרתי דבר דומה היו מיד מתקנים את המילה, את המבטא, מעירים משהו על חכמתי המותירה מרחב גדול לשיפור ובכך היתה הפרשה מסתיימת. נכלמת הייתי הולכת לחדרי, פותחת את לבי ומוחקת בכח את השטות שהמיטה עלי חרפה כזו. רק אחרים יודעים לבטא מלים כאלה נכון. רק להם קורים דברים כאלה. מה פתאום אצלי? כנראה לא הבנתי מה קרה. ואולי כלל לא קרה? אולי שמעתי מחברה והתקנאתי בה, רציתי גם? איך שכחתי שאסור להגיד להם?! ועכשיו – איך יוצאים? האם נרגעה הסערה, או שמא נותרו דברים שלא נאמרו והם עומדים ומחכים לי מעבר לדלת? מוטב שאשאר בחדרי. אם יכנסו, יכנסו. אולי יצוץ משהו אחר והם ישכחו ממני?
שעון
זקנתי. אני נזכרת באמי, שתמיד היתה מוכנה שעה לפני שהיה עליה לצאת מהבית. בין אם היה זה תור לרופא או ביקור אצל חברה, תמיד ישבה בבגדים יפים, ארנק העור הקטן היה מוכן על השולחן בסלון, נועלת את הנעלים הלוחצות, כל שערה במקום, שפתון מרוח בקפידה. כמה פעמים הביטה בשעון? כמה פעמים בדקה אם לקחה כל מה שהיא זקוקה לו? אולי שתתה עוד כוס מים, והלכה שוב לשירותים, או עמדה ליד החלון לבדוק אםהגעתי ושוב חזרה לשבת על קצה הכורסה, מסדרת את הקפל בשמלתה?
נהגתי לבוא ולאסוף אותה. תמיד ברגע האחרון, ממהרת להיכנס בהתנצלויות, נושאת עמי את הילדים שנשארו בבית, את הכביסה שצריך לקפל, את המטבח ההפוך, את רשימת הקניות והסידורים לאחר-כך,מקוה ששעוני ממהר. הייתי עוצרת לרגע ומרגישה את הזמן – שהיא כה רצתה שיעבור כבר – תלוי באוויר, מכביד על הנשימה, ממלא כל פינה.
לא ידעתי אז מה פרושה של שעה כזו, שבה יושבים ללא מעש, שאין בה עוד סבלנות לדבר אחר, או שמא קיים בה החשש פן תוסח הדעת ולפתע יהיה מאוחר מדי?
שורש
שורשים אני מחפשת. אחוזים היטב בקרקע, עמוקים, שגם הרוח לא תוכל להם. "משמשים לעגינה, ולאחיזה ”כתוב בהגדרתם. אך גם לרדת לשורשו של ענין אני מבקשת. נואשות. בחלומי באתְ ועקרתְ את הצמח, נִערת את האדמה מבין שורשיו הצהבהבים, שמש לא שזפתם. מראם כזנבות ערומים של חולדות. לא התרחבו, לא התפשטו, ישרים צמחו אל תוך האדמה, ממוקדים בהישרדותם.
אינני יודעת להגיע אליהם.
האם הראיתְ לי את הדרך?
שלכת
אולי זה הסתיו שקיים רק בדמיוני, או בין מילותיו של שיר שמהדהדות בפינות נסתרות?
געגוע שיוצא מגדרו, עובר כל גבול ומגיע לנידח שבמקומות.
געגוע על געגוע הם נרבדים זה על זה סתיו אחרי סתיו אחרי סתיו.
ת'
תום
אנחנו בשדה התעופה. באנו לקבל פניו של מישהו, אינני זוכרת מי. הטלפון הנייד מצלצל ואני מתעלמת ממנו. יש בי התרגשות גדולה. מישהו חצה גבולות והוא בדרך אלינו. הוא נושא עמו את חייו בעולם האחר, בזמן האחר. מאחוריו פרידות, מעברים, סידורים של שדה תעופה, תור שמסתיים בחותמת ואחריו מתחיל תור נוסף. גם קודם היה עסוק בפרטים. מתי יסיים לארוז? מה ילבש? מתי צריך לעזוב את הבית? באיזו דרך יבחר כדי להגיע לשדה? האם ישתרכו תורים אינסופיים? דאגות הנפתרות באחת ומפנות מקומן לאי ודאות נוספת.
אנחנו הגענו מהבית ונחזור אליו מיד. עולמות נפרדים, נבדלים כל כך. שני גופים נעים, נפגשים לרגע שהוצא מכל הקשר ושבים כל אחד למסלולו.
בשדה מהומה גדולה. פנים מודאגות. הליכה על פי תהום. האם אנחנו פה או שם? והם? פגישות ופרידות נרגשות מעלות דמעות אל סף עיני. ובתוך כל אלה – הצלצול. אני מחפשת את הלחצן הנכון. טרם התרגלתי לתופעה ולמכשיר.
– הלו? נשמע קולו של בני, מדבר מארצות הברית.
אלוהים ישמור. מה קרה? אני חושבת תוך תפילה לשלומם.
– הלו? אני עונה.
– כן,אמא, זה אני.
– הכל בסדר? חרף החלטותי הנחושות הדאגה קופצת בראש.
– כן, אמא, נולדה לנו בת.
ידִי נקפצת, לופתת את המכשיר. ידי השניה מושטת לעבר מנחם. אני מנפנפת ומנפנפת בה, הדמעות זולגות, הפה נפתח ונסגר ללא אומר.
ושוב עולה קולו העמוק, נישא מעבר למרחקים בלתי נתפסים
– תום, אמא, קוראים לה תום.
תמונת נוף אורבני
כבר שמונה ועשרים. הפקקים בעיצומם. הוא חייב לצאת. מעיף מבט במראה, מחליק את כף ידו על לחיו המגולחת, מוריד פרור דמיוני משרוול מעילו, מישר את העניבה. המעלית אטית כל כך. חוזר על הדברים שהכניס לתיק: המחשב, הנייד, מפתחות, סיגריות, ארנק. את הניירות והמצגת הכין אתמול. הכל במקומו. כשיגיע למשרד הוא יעבור שוב על הנקודות אותן יעלה בפגישה. האם יפתח בקשיים?
קמה מוקדם. היא מאזינה לתחזית מזג האויר לפני שתחליט מה ללבוש. בבוקר יהיה עדין קריר. תלבש חולצה עם שרוול ארוך ואפודה. היא סוגרת את הרדיו; המוזיקה הזו שמשמיעים היום. אם כך, היא תיקח את התיק הגדול יותר. כשיתחמם תשים בו את האפודה. עתה היא מכניסה בו את משקפי השמש, הכדורים, טיפות לעיניים, חבילת טישוס, מגבונים, פנס קטן, גפרורים וזוג משקפי קריאה נוסף. מוטב להיות מוכנים לכל מצב. אולי תיקח איתה גם צעיף קל?
בית קפה פינתי. על החלונות מצויר סמל המקום. בפנים כסאות גבוהים ליד בר משקאות מצויד היטב. בחוץ לאורך המדרכה הצרה עומדים שולחנות קטנים. עברתי כאן פעם בערב. על כל השולחנות דלקו נרות, אנשים שתו יין מכוסות גבוהות שאור הנרות השתקף בהן ועורר בי געגוע. אבל בשעה כזו אין נרות. אנשים שותים קפה. התיישבתי והזמנתי כוס מיץ. אני מביטה סביבי. אל שולחן משמאלי יושבת גברת בגיל העמידה. הלאה ממנה יושבים שני בחורים צעירים מנהלים שיחה ערה. אני מתכופפת מעט קדימה כדי לראות את הבעת פניהם. כל אחד משוחח בנייד שלו. אני מסתובבת ומבטי נופל על גבר בחליפה כהה ועניבה. הוא ניגש אל השולחן הניצב לימיני, מאותת למלצר בתנועת יד החלטית. מזמין קפה, מוציא סיגריה וטופח על כיסי מעילו. משמאלי אני שומעת את הגברת מפשפשת בתיקה הגדול, קמה בזריזות ועוברת לידי. גפרורים? היא שואלת.
תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט"
דלת הזכוכית נעולה. רצתה לקנות ספר, בזה אותו היא קוראת עכשיו נותרו רק עוד מספר דפים. מציצה פנימה. מימינה, בקצה החנות, יושבות נשים וכותבות. הן נראות מרוכזות מאד. חלקן עם הגב אליה, אף אחת לא מבחינה בה. במרכז שולחן ארוך ונמוך, לבן ועליו כיבוד. קשה לה להבחין בפרטים. יש כוסות, בקבוק מים, קומקום, קערות, אולי צלחת.
היא רוצה להיכנס, לשאול מה הן עושות, למה הן יושבות בחנות ספרים סגורה? אולי תוכל להצטרף אליהן? ערב שקט כל כך, ערב פנוי כל כך. היתה רוצה להיות חלק ממשהו שמתחולל, שנעשה. הן כותבות במחברות. על מה היתה יכולה לכתוב ברגע זה? היא חווה את הרחוב, האנשים העוברים על פניה, המכוניות, חנויות סגורות ופתוחות. הנשים נראות מנותקות מכל מה שקורה מעבר לקיר הזכוכית. כמה שקופה המחיצה בין העולמות.
תמונת דיוקן
הנה אני מונחת בתמונה דו-ממדית. רגע שהונצח לפני שנות אור. רגע של חיוך. האם הוא שם בגלל המצלמה? או בגלל התינוקת בזרועותי?
אני זרה לי. אינני זוכרת את הרגע, גם לא את התקופה. מנסה לנחש את מחשבותיה של האישה הצעירה הזו, את רגשותיה, את דעתה. מה אומרת לי הבעת פניה שהוקפאה לשניה נצחית? עיני נמשכות אל ידה האוחזת בכף רגלה הזעירה של התינוקת, אל המפגש בין אצבעות ידִי לרגלה היחפה.
מילים, חפצים ומצבי רוח - לקסיקון קבוצתי 