מילים צופות | דרורה דקל

א'

אהבה
נסעתי בדרך לטבעון עם ילדיי, רציתי להראות להם את בית ילדותי בטבעון בין עץ
האלון והלבנה ואת הוואדי שהפריד בנינו ליישוב הבדואי בסמת טבעון.
שאלתי את הדיירים הזרים לי: "איפה האלון והלבנה?", "כרתנו. הם עשו לנו
לכלוך". "ומה אתם יודעים על השכן שלי "במבי"? קראו לו גם עופר, אמרתי".
"הוא נהרג. היה טייס במלחמת יום כיפור. הם לא גרים כאן כבר ההורים
שלו". בדרך מטבעון ליער האלונים הסמוך לקיבוץ אלונים – עצרנו.
ערב רב של רקפות וכלניות לבנות, סגולות ואדומות פרחו או חיכו לפקיעתם
מניצניהם. ילדיי רצו ודילגו בין העצים משתדלים שלא לרמוס. לרגעים נדמו לי
כאיילים צעירים שיכורים מחופש. הם היו מרוגשים משפע הפריחה שלא ראו
מימיהם. רק לפני כמה חדשים עברנו מהדרום הרחוק לצפון. עמדתי בשדה הבר
ורציתי לרוץ איתם, נחיריי הריחו שוב ושוב את הריח, ריח הפרחים ברחוב
הרקפות.

רח' הרקפות היה לא סתם רחוב ובתים. גרה בו הגננת פנינה. בתים צנועים בלב
החורש, בתים שעלו אליהם במדרגות אבן מסותתות או ירדו אליהם במדרגות כאלה.
בחורף ניחוח מעודן של רקפות, ניחוח עז של נרקיסים, ריח אלות המסטיק. ובאביב
ריח שקוף של פרחי עץ הלבנה, ריח מתוק של יערה ולבלוב. המוני לבלובים של
ירוק, סבך של ירוק אלונים, קידות עם פרחי פרפרים קטנים בצהוב חלמון. ובקיץ
הלנטנה. הייתי מחששת לנטנות צבעוניות, סלסילות של פרחים. קטפתי מהם עוד
ועוד והן פוזרו לאורך הדרך אחרי שנזרקו למעלה לשמיים ונשרו כמו גשם. ובסוף
הקיץ, ורד הקציר שעמד ניצב כחייל שמירה של קיץ שכולם חיכו שיעלם. את הסתיו
אני לא זוכרת.הוא אהב כמוני את רחוב הרקפות. הלכנו יד ביד מרחוב אמנון ותמר
לגן. הוא גר בקומה השנייה ואני בראשונה. לנו היה עץ לבנה עם פירות כדוריים
ירוקים ואלון ענק עם ספלולים ובלוטים. להם טרסות אבנים עוצרות סחף. והרבה
פרחים. סלסילי כסף לבנים , פרחי בר, אספרגוס שהסתבך עם קיסוס, קרזנטמות
ודליות. ונדמה לי שגם ורדים. קראתי לו "במבי". כבר באזכור שמו אוחז בי געגוע.
עיניים חומות של איילה, ריסים ארוכים, גבוה, שערו שחור וגלי עם שביל בצד. הוא
אהב אותי ואמר שיתחתן איתי כשנהיה גדולים. התגעגעתי אליו בכל פעם שנפרדנו.
הוא עלה במדרגות עם מעקה הברזל לקומה העליונה ואני ירדתי במדרגות אבן
שנאספו על הגבעה לקומה שלי ונכנסתי הביתה.

בפורים בגן פנינה התחפשתי לצוענייה ו"במבי" לצועני. גם שושנה שאבא שלה היה
רופא שיניים התחפשה לצוענייה. אבל "במבי" אהב רק אותי, אפילו שבתמונה
רואים כמה חזק הוא אוחז בידה. הבעל של פנינה צילם אותנו למרגלות הגן על
המדרכה ליד הכביש. "במבי" חגר אבנט אדום, מגפיים שחורים, מצנפת לראשו
ועגיל חישוק לאזנו. ואני חולצת משי לבנה שלבשה אימי בימי חג. המון תכשיטים
לצווארי ולראשי מטפחת מקופלת עם מטבעות מצלצלים. את חצאית המשי השחורה
אני זוכרת בברור, מהבד השחור פרצה שושנה אדומה שיופיה בלט למרחוק. בדרך
הביתה ראינו ירקוני, הוא נתן לי נשיקה.

ארון
שני חלקי מלמין מתחברים במפגש בין קירות לבנים. ציפוי בפורמייקה מאט בצבע בורדו עמוק. משולבים בו מגרות עם חזית מפח מגלוון. וגם בסיס מפח. חלוקתו לתאים בגדלים מגוונים עם ספרי אמנות וקטלוגים ממוינים לפי א"ב. במהלך השנים עלו ספרים ונשכבו לרוחב הספרים המאונכים. נוספו ערמות קטנות בתאים אחרים, יש תאים לקטלוגים מתערוכות קבוצתיות. וכאלה שלא צלחו את המיון. תא מיוחד נשמר לקטלוגים של בוגרי בתי ספר לאמנות. למעלה ספרי עיון. למטה ספרי פילוסופיה ומילונים. תא למבחר ספרי קריאה משובחים. על גגו הגבוה שאת האבק עליו לא רואים, מונחת קערת כסף רקועה וכלי כרסתני עם מכסה עשוי אלומיניום. בתא קטן שני בקבוקי זכוכית בירוק ובכחול. על ידית מגרת תמונות המשפחה תלוי ליצן מריונטה מעץ ובידית השנייה פינוקיו. צילומים ממוסגרים במסגרות שונות ובפוזות ייצוגיות בתוכם תמונות נכדים וגלויות אמנות. שעון אדום שנקנה לפני כארבעים שנה כדי שיצליח להעיר את בעליו בבוקר מונח באלכסון, וסוס. סוס צעצוע.
מאחוריו "עמק הסוסים", מסתתרת בו עיילה- האשה הקדמונית. זו שעוררה את חושיי וחשפה בפניי עולם של טבע בראשיתי על צמחי המרפא שבו. רציתי כמוה לאסוף במנשא קליעת צמחים בית מרקחת של הטבע. לחוש כמוה עם חושי חיה מחודדים.

התבוננות ביצירת המלמין עמוסת הספרים מתריעה שהגיע הזמן לפרום את הסדר הכאוטי שלה, לתרום אוצרות למגמת האמנות ולהכין מקום לאגרנות הבאה. ומה יעשה לאוסף הספרים אחרי מותי? אולי נכון יהיה לקוברם איתי, ובמקום אדמה להניח עליי ספרים. לסדרם כמו כוורת צפופה. את "הזקן והים" ארצה מימיני. את "האדם מחפש משמעות" מתחת לראשי. משמאלי כרכי שיריו של ישורון. על רגליי את גרבוז כדי שידגדגו אותי רישומיו מלאי ההומור האירוני.על בטני את "למאטיס יש שמש בבטן". ואת "אלה תולדות" עוד לא החלטתי. וכל אחד יוזמן להניח את הספר שחשקה נפשו מתוך ארון ספריי. מה שחשוב הוא שלמעלה, קרוב לעולם החיים, יהיה מונח האלבום הנפלא של אורי רייזמן.

ב'

בית
הנסיעה הייתה ארוכה, הייתי יוצאת בבוקר ומגיעה בצהריים. הנוף התחלף מירוק לצהוב, גם בחורף היובש נפתח למרחבים.
הם גרו בבית ברח' העלייה. צמוד שכנים וכביש. מרכז חנויות מנומנם ומלוכלך. גדר רשת, חול, אדמה סדוקה, שביל מרצפות בטון עם מדרגות מספר, ובסמוך לדלת צדדית שהייתה דלת הכניסה צמח שיח ירוק ומתחתיו עלים יבשים.
הדלת היתה פתוחה וחתולים יצאו ונכנסו. את פניי קיבלו נביחות עזות של כלבים, אמי בצעקותיה עליהם ניסתה להשתלט על המהומה. פלשתי פנימה ממהרת לשרותים.

– למה את שואלת לשלומי? ממתי אכפת לך? אין לי חיים. אז אין לך מה לשאול.
אני מתיישבת על אחת משתי הכורסאות.
– תקומי, את לא רואה שיש כאן כל מיני סמרטוטים? זה המקום של פופי. פופי היא כלבתה המדובללת שנראתה פעם כמו פודל מעורב. כל ניסיון ללטף אותה גורם לה לחשיפת שיניים.
ניסיתי את הספה.
– יהודה , תביא לדרורה משהו לשתות!
אבא הופיע לבוש בגופיה לבנה. עבד מסתבר בחצר האחורית.
– שלום אבא, מה חדש?
– עוקר עשבים.
אבא עומד בעמידתו המוכרת, רגליים פסוקות, ידיים על המותניים, גב כפוף בקשת קלה אחורנית, כאילו מתכונן להדיפה של משהו כבד ומחייך… הפעם זה ממש לא מפחיד.
– זה מה שיש בגינה של אבא שלך. האדמה מחורבנת ושום דבר לא מצליח.

את האוכל קיבלתי בצלחת שזכרתי עוד מהבית בקרית- ים. אמא התרוממה מהכורסא, שמה לי מפית בד משובצת. מזלג וסכין שאינם תואמים וכוס מים.
– אבא שלך בישל. לי כבר אין כוח לעמוד על הרגליים. אני מנקה כל יום קצת, אבל הם מלכלכים מיד, השתלטו על הבית. אנחנו מבשלים להם כל יום. אבא שלך הולך לקצב ואוסף שאריות. אם הוא לא מתבלבל בדרך חזרה.
אבא כבר מבולבל כמה חודשים, מאבד כסף, מאיים בהתקפות זעם שפוקדות אותו, אמא לא מוכנה לצאת מהבית, ולא מוכנה שנוציא את אבא ונשאיר אותה לבד.
– והרגליים?
– נורא ואיום. כואב לי מאד.
– את מתחילה? אני לא הולכת לרופאים. הם לא עוזרים בלאו הכי. ואל תתחילי להרגיז אותי.

בחדר של אבא, הכל מסודר. כל האוספים שלו מתחת למזרון. המצעים מלוכלכים. הבולים ניצבים על מדף באלבומיהם. כשהייתי ילדה, התבוננתי בו מפריד בקערית מים את הבול מהנייר. ראיתי גם את "הנדירים". עכשיו אין לי סבלנות לדפדף.
– אבא , רוצה שאחליף לך מצעים?
– את לא מחליפה שום דבר. היא מתערבת.
אני לוקחת מטאטא ומתחילה לטאטא. מכל עבר מביטים בי רהיטי קרשים שנאספו בים כשעוד גרנו בקיריה, כשאני מתקרבת לחדר הגדול שבו יושבת אמא, שערות החתולים והכלבים מתעופפים באור השמש. הרגליים שלה מוטלות על כסא ועליו כרית.

אני מתביישת שיחשבו שלא היה לי אכפת ממצב הבית והרגליים הפגועות שלה.
אני יודעת שכלום לא יעזור. גם פנייתי לעובדת הסוציאלית של העירייה, הניסיון להכניס לבית עזרה. לקחת את אמא לבדיקות אצל הרופא, הכל ונתקל בסירוב מוחלט.
– אנחנו לא יכולים להיכנס לביתם בכוח וגם לא לאשפז אותם כל עוד הם לא פוגעים בעצמם, אמרו לי במשרד בעירייה.
את המטאטא עטור האבק ניקיתי בחוץ והכנסתי לחדר שבכניסה שהפך כבר לפני שנים למחסן של שקיות ניילון ועיתונים. ערמות, ערמות.
-"אולי עוד אספיק לקרוא את המאמרים שגזרתי לפני שתתפטרו ממני", הייתה אומרת.

בדרך חזרה החל להחשיך. כאב לי הראש. רציתי להרדם והמחשבות הפריעו לי. עצרנו בת"א והמשכתי ברכבת.

למה רועדות לי היבשות מתחת
לרגליים?
למה ננעלות לי דלתות הפה?
מנהרות ליבי משתיקות את שקשוק הרכבת.
למה נתתי להם לעבור לשם?
זה לא בית יותר.
ידיי ריקות וכיסיי מלאים בזפת.

ג'

גיבורה
כדור פילח את צריף הפח. הוא לא היה הכדור הראשון.
שכבנו בשוחת חול שנחפרה צמוד לצריף.
היה קיץ חם בחולון- 1948. הקרבות הגיעו עד לפאתי השכונה.
הם ישבו למעלה על הגבעה מחופרים בתוך הפילבוקס, וירו.
אבא לא היה איתנו. הוא נלחם באותה עת ונפצע בקרב על לוד.
חדשים היא לא ראתה אותו.
רק אני והיא.
בתמונה הקטנה עם הזיגזגים בשוליה, בה ניצבת מיטת תינוק מברזל צבועה בלבן שרוט, עומדת תינוקת מתולתלת ומחייכת עם שתי שיניים נתמכת במעקה המיטה, ועל הקיר סימני יריות.
שתי גיבורות "בתל גיבורים", ובמעלה הרחוב הפילבוקס כבר ריק מיורים.

גב
"הגב של אהובי", היא כתבה והדביקה על בד מתוח מצויר בצבעי שמן בהירים את האותיות המסוגננות שנכתבו בעפרון על גבי נייר משבצות של מחברת חשבון. קולאז' בין דף מחברת לפיסת חולצת עבודה כחולה עם כיס.
"הגב של אהובי" היה לא רק שלה. גם שלי.
הגב של אהובי היה רחב, חזק ואצילי. חולצת עבודה כחולה הייתה ממחלצותיו היומיומיות. אבל הסוודר ירוק הזית, שהיה פרום "במנג'ט",זה שאמו סרגה לו והוא החזיקו על גבו כחפץ מעבר, נשאר בזכרוני לא רק עם חוטיו הפרומים, גם עם רגליו היחפות בחורף, שהתריסו כנגד הבורגנות העירונית.
לא יודעת האם קברו אותו עם הסוודר באדמת בארי עד שהתארגנו להעבירו לכברי, כמו את כל החללים. כי גם בקיץ נהג לסחוב איתו את הסוודר. ואפילו שחודש יוני היה חם בשנת -67, האמנתי שהסוודר היה במלחמה.
ירוק זית אף פעם לא לבשתי.

גג
יום אחד בשלהי קיץ מהביל, אחרי חודשי חיכיון, לא נולד ילד מתוך בטנה של ביתי, הוא פשוט הגיע. הוריו קראו לו בשם. בן חדשיים. שחרחר עם תלתלים, עיניים חומות ענקיות משורטטות במסגרת ריסים ארוכים, ארוכים.
נטע התאהב בו וזרח מאושר. "עכשיו אני מבין איזה טמבל הייתי כשלא רציתי אח שיוולד לא מתוך הבטן של אמא". יובל החלה לטפל בו במיומנות של אמא קטנה.
והוא? שכב רוב היום בשקט, לא חייך, לא בכה, התבונן בנו. שתה את המטרנה מבקבוקו שהגיע יחד איתו בשקית ניילון גדולה עם שמיכה, מוצצים, חיתולים, צעצועים ומכתב הנחיות לשימוש.
הוציא אויר, וישן.
כשנכנס נהג המונית עם העובדת הסוציאלית בחום הצהריים של אוגוסט, בידיו שקיות ובזרועותיה תינוק מזיע. הושיטה ביתי את ידיה, הרימה אותו אל חיקה ובחיבוק נרגש אמרה: "בוא לאמא!".
דמעות של כאב ואושר נשרו, וקולי יבב בשקט.
"אמא, סגרתי מעגל", היא אמרה.
המונית השחורה איתה הגיע, עזבה את הרחבה ויצאה לדרכה עם העובדת הסוציאלית. ובבית, תינוק חובק גופות חדשים לגופו.

לולה הצטרפה לביתנו כשביתי היתה פעוטה ולולה כבר חיכתה לעבור אחרי הקיץ לכתה א'. בני היה תינוק כבן שנתיים. אמה התמוטטה והתאשפזה. אביה נותר עם שלושה ילדים קטנים. היא היתה הבכורה. הייתי הגננת שלה ואהבתי אותה במיוחד. חכמה, מלאת אנרגיות, שיער חוטי חלק בגווני חום ודבש. קלטה הכל מהר, ארגנה, אספה סביבה חברים, כבר ידעה לקרוא וגם קצת לכתוב. ילדה מתנה.
כשהיתה בכתה ה' התגלתה בה לוקמיה קטלנית. בסוף כתה ו'- בחופש הגדול, טסה ב"חללית" שלה, לכוכב שכולו טוב.

מה הוא זוכר מאותם רגעים ששינו את חייו?
מה יבין כשיסבירו לו את היותו ילד אומנה?
מה יקרה לנפשו השברירית מהפגישות עם הוריו, בנות השעה, במשרדי האומנה?

אחרי שלושה חדשים החלה ביתי להובילו לפעוטון עד שעות הצהריים המאוחרות.
הוא אוהב לצחוק ולעשות הצגות. לשחק בפעוטון בעיקר לבדו. שובב קטן שאוהב לדהור כמו סוס, לחפש מחילות של עכבישים עשויות מקורים דקים. לאסוף אבנים, לחפון חול ואדמה, לחקות את אחיו הגדולים ואפילו לרקוד איתם "מקרנה".
אנשים אומרים שהוא דומה לי.
התום שלו אינו התום של חבריו בפעוטון.
הוא כבר יודע.

ד'

דירה
איך אכתוב על דירה בשיכון? אספר על השכנים, תוך כדי עלייה במדרגות ארבעת הקומות? אתאר את הרחוב והשכונות שחבקו את הבלוק בו גרתי? או אולי אתרכז בסיפורי חיים?

גרנו בשיכון. ששה בלוקים ארוכי בטון אפור, חמש כניסות לכל בלוק, תאי דואר צפופים, מדרגות, ארבע קומות, שמונה דלתות כניסה ופתח צר עם סולם לגג. הדירה שלנו בכניסה א' קומה רביעית משמאל. מרפסת צרה, מעקה בטון מעוצב כסבכה עלובה. ונוף הצופה לעבר בלוק ד'. מבט אל הים התאפשר אם התכופפתי מעט החוצה. שיחי הרדופים, דשא, בולבולים, צוצלות שנלחמו על מקום קינון, בליל שפות, צעקות ושתיקות.

בקומה הראשונה, גר זוג צעיר. היא בולגריה והוא צנום ללא חיוך וללא ילדים. ממולם דלת עבה עם מנעול מיוחד, גר בה איש המסתורין. מספרים שהוא מרגל שיוצא ונכנס דרך גבולות ישראל לארצות ערב. אין לו משפחה. בקומה השנייה מימין גר גבר אשכנזי בעל פנים עגולות ויפות עם רוני בנו הבלונדיני, אין אשה בבית. הוא שופט צבאי, ובנו בגן עם אחי. בקומה השלישית משמאל גרות חברותיי אוקוש ושרהל'ה, האחת צעירה ממני והשנייה גדולה בשנה. אמא שלהן מרומניה ואביהן גם. בדלת מולן אני לא זוכרת מי גר. אבל בקומה הרביעית השכנים ממול הם עיראקים. היא מבשלת על הרצפה על פתילייה ומסרבת לקנות גז. בעלה קצין- בצבא. היא אנאלפבתית וצעקנית אם לבן ולקטנטונת מתולתלת שקראנו לה בשם חיבה- טטלה. אמא אהבה אותה מאד וחיבבה את אמא שלה שדיברה עברית
וערבית. אפילו נתנה לה את המפתח לדירתנו למקרה חרום, אבל גם ריכלה על בורותה.

אנחנו חמישה. אבא, שעלה מקייב עוד לפני המלחמה ההיא, שרת כקצין בחיל האויר, אמא עקרת בית, ניצולת שואה שנולדה בוינה. שלושה חדרים, שירותים צרים, חדר רחצה עם אמבטיה וחלון זכוכית חלבית שפנה למרפסת בטון צמודת מטבח שהייתה גם מזווה וגם מחסן לניירות, שקיות ועיתונים. במטבח צנצנות ריבה, דבש, חמוצים, פירות הדר בחורף, ענבים בקיץ. בובות קיר מחרסינה של כושי וכושית, צנצנת עם פרחי בר. שולחן פורמייקה עם רגלי חסידה ושרפרפים מרופדים בסקאי ירקרק.

כל יום בצהריים חיכו לנו טוסטים וחציל על האש עם שום לשפשף על הלחם ופטרוזיליה ושמן וטעם נפלא. חצילים לזמן הביניים, עד שמגיעה ארוחת הצהריים. גם סלון יש בדירה, עם דלת צרה למרפסת. בסלון ישן אבא- פותח את הספה בלילה וסוגר אותה בבוקר. חדר לאחותי הקטנה ממני בחמש שנים. אמא אמרה שהיא בעייתית וסובלת מאסטמה, לכן קיבלה חדר משלה. והחדר שלי ושל אחי הקטן ממני בעשור. ואימי? היא ישנה בקצה המיטה הרחבה שלי בתנוחה עוברית, או על מיטת סוכנות צרה בחדרה של אחותי. את הכביסה היבשה זרקו על מיטתי עד שקופלה ונכנסה לארון חום וענק בעל חזות מרשימה וחריגה בנוף רהיטי הבית הצנועים. במרפסת הצרה הצמודה לחדרי תלו כביסה ושכבו על כסא נוח מרוט, גידלו עציצים, בעיקר קקטוסים שסבלו את המליחות. שם גם שמרו את הקרשים שאבא הביא
אחרי שנפלטו לחוף הים בסופות. אולי יבנה מהם רהיטים שאמא תשנא בשל כיעורם.

דלת
בזמן העלייה לקומה הרביעית , שמעתי שהקולות שמלווים אותי למעלה אינם כתמול שלשום. שתיקות, מלמולים, דלתות פתוחות אצל רוב השכנים. תמיד אני חושבת על משהו רע שאולי קרה. רציתי לעלות לקומה האחרונה ולפתוח את הדלת, "בואי חמודה, לא כדאי שתעלי הביתה, בואי תכנסי אלינו".

כולם נחמדים אליי, אני רעבה, תמיד כשאני חוזרת מהלימודים מחכים לי החצילים שנעשו על האש, והלחם הקלוי. "מה קרה? איפה עפר ונעמי?", "תראי עפר אצל חבר, ונעמי הלכה לחברה שלה. תאכלי משהו וכדאי שתלכי גם את לחברה שלך". "אני רוצה להיכנס הביתה!" ,"את לא יכולה להיכנס הביתה, הבית במצב לא טוב. גם אמא לא בבית".

"איפה היא?". "לקחו אותה לבית חולים, היא הרגישה לא טוב". עשיתי את עצמי קשובה ומאמינה לדבריהם. רעדו לי הרגליים, ודמעות זעירות ירדו בתעלת הדמע. איפה אבא? הודיעו לו? צעדתי לעבר ביתה של חברתי. ממנה אלך לאחי ואחותי לראות מה איתם. את מי אשאל על מצבה? בבית שתוק לא מדברים על דברים כאלה. הגעתי לאחי. "מה קרה כשבאת הביתה?" הוא בכה ושתק. "אתה לא רוצה לספר לי?", "הבית היה סגור, אז הלכתי לחנה השכנה וביקשתי מפתח. היא פתחה לי את הדלת. צעקתי- אמא! אבל אמא לא ענתה. הלכתי לחדר שלי והיא שכבה על המיטה. ולא ענתה. היה הרבה דם עליה ועל הרצפה עד למקלחת".

בתוכי ידעתי. אחי בן 6, אני בת 16, אחותי בת 11. ימים של הווה מתמשך ריק ממשאלות. רק חרדה, שתיקות, ונסיעות לבאר יעקב מקרית ים באוטובוסים מקרטעים עם מושבי עץ קשים, החלפת אוטובוסים, דשאים, חלונות מסורגים, אחות רחבת גוף שאומרת: "רק בשבילך היא תסכים לחיות". אבל אני בטוחה הייתי שהכל בגללי.

דואר | או כל מה שאני לא יודעת על ד'
גלויה צהבהבה, עליה מודפס צילום בשחור לבן. ממוענת לברונו – צ'כיה, לנערה גרטרוד פרינץ. השולחת: דורה פלווס. וגם מברקים ומכתבים במעטפות ישנות דהויות, כתובים בקליגרפיה גרמנית בכתב יפהפה היו מונחים בקופסה.
מעניין כמה הצלפות על כפות הידיים נדרשו לאימוני הכתיבה התמה המושלמת הזו. על גבי אחת המעטפות הדהויות שמודפס עליהם סמל הצלב האדום וטקסט באדום- BRITISH RED CROSS PALESTINE. היו מודפסות גם המילים- POSTAL MESSAGE .SCHEME.וחותמת עגולה אדומה ומטושטשת שבמרכזה תאריך לא מזוהה. אבל המילים PALESTINE JERUSALEM מאשרות שהמכתב הגיע לארץ. הכותב- ארתור פרינץ, אביה של אימי, היא (אימי) נשלחה ברכבת לגבול צרפת והצליחה לעלות על הספינה הלא לגאלית- שמפוליון, בנמל מרסיי והגיעה לארץ לקיבוץ כנרת.

היום פתחתי את הקופסה שחיכיתי לפתוח שנים ארוכות. "כשאמות סוף, סוף. תוכלי לפתוח
אותה". היא מתה. את הקופסה לא מצאתי. אחי ואשתו "חיסלו את הבית". ללא הודעה מוקדמת. "לא הספקנו לתאם, היה דחוף לפנות ".

בעיני רוחי עלתה הסצנה המבריקה בחדותה בסרט "זורבה היווני". נשים לבושות שחורים עטות על ביתו של זורבה כדי לזכות בחפציו. מאז אני מרבה ליצור עם דימויי עורבים.

לבסוף מצאתי את הקופסה העלומה. בצילום השחור לבן שבגלויה הקטנה והצהבהבה, מתגלה חזית הרכבת הצפון מערבית בוינה. משני צידי הכניסה שנבנתה בקשת ברוקית, תלויים דגלים צרים ארוכים ושחורים עם צלב הקרס. מעל הכניסה לתחנה ניצב פוסטר הנישא לגובה רב עליו מודפס דיוקן. דיוקנו של "היהודי הנצחי". אף נשר, כובע קסקט שחור, מעות בכף יד אחת וסמל המגל הקומוניסטי בידו השנייה. בצידה האחורי של הגלויה כתבה דורה:
"תראי את וינה היפה שלנו, בחזית תחנת הרכבת הצפון מערבית , יהודי ענקי. אצלי טוב. תשלחי אליי את המכתבים לכתובת הזו… ולא לכתובת של הוריי. תבחרי היטב את המילים". דורה פלווס.

דורה התגלתה במכתבים ובגלויות, כחברת הילדות הטובה של אימי מוינה. כתב ידה מונח בתוך קופסה ארוגה מרפיה ומפתח קטן שנועל מנעול מתכת. עבודת מלאכת מחשבת. גם לא כל כך גדולה הייתה כמו שנראתה לי בילדותי.
באחד המכתבים מאלה שנשלחו לאימי על ידי אביה ארתור כתוב: "ילדתי היקרה, היינו שמחים לצאת מכאן ולראות אותך שוב. לראות אותך ילדתי היקרה משאיר אותנו בחיים".

שלוש שנים לא פתחתי את הקופסה. עד שאנדריאה, הגרמניה הקתולית שהתאסלמה בעכו, סטודנטית שלי וחברת נפש, עודדה אותי להתמודד עם "הקופסה".
נכנסנו שתינו לתוך תיבת פנדורה שהעיבה עד אז על חיי. הכל היה אינטנסיבי ודרמתי באותם ימים של פיצוח סודות הקופסה. לראשונה שמעתי את השם דורה! דורה…דורה… תהיתי האם שמי נולד מאותו הקשר בין אימי לחברתה. רק יותר מאוחר כשפוענחו רוב האוצרות בקופסה גיליתי שגם לאמה החורגת של אימי קראו דורה.

"ילדתי היקרה, תעשי מאמץ לכתוב יפה וברור כי אנחנו רוצים לקרוא את המכתב שלך
בעצמנו ומתביישים שאת כותבת כל כך גרוע". כתב לאימי אביה.
ועוד כתב: "ילדתי היקרה,…אבל איך את יכולה לכתוב לנו דבר כזה, שלא היית מאושרת בבית, ושזו האשמה שלנו… האשמה שלנו… האשמה שלנו… נכון שתמיד נתנו את הכי טוב בשבילך, כדי שתהיי ילדה טובה, מסודרת ובריאה. אולי תביני כשאת בעצמך תהיי פעם אמא".

אימי כבר איננה, הוריה נספו, חברתה חיה כיום בבית אבות בירושלים, אנדריאה חיה
כיוצרת בדיסלדורף, ואני חיה את העיזבון, יוצרת, וממשיכה לחפש איים של נחת.

דמעות
הן נזלו בקולחין וברותחין. הן טפטפו לאיטן על השפה, הפה, הסנטר, הצוואר וחריץ החזה.הן היו ענקיות, או בקושי נראות, לעיתים רק לחלוחית בקצה העין. מלוחות ומנפחות את האף והעיניים. שרטטו סימנים מוסכמים ושאינם מוסכמים. הן תבעו רחמים. הן היו קורבן. הן ליוו את מרבית חיי בנאמנות של כלב מסור.
עבדתי עליהן. שילמתי שנים על פגישות מרפא. לפעמים צחקתי שיכולתי להתעשר ממים מלוחים להתפלה". ואכן רק בים הן הרגישו בבית. שם בים הן שתו מים חמוצים של לוויתן עייף. השפריצו מזרקה מתחת לשוחים תועים שיבשו דמעותיהם. המים בלעו את השמש , הלילה רבץ על פני הים.ובאו ימים ובאו לילות, והדמעות היו לנעימות ומלטפות, קורבנן נעלם, אפילו העזו למתוח חזה, להתגלגל, להזיל דמעות של אושר, בנאליות בדרכן או מפתיעות כחץ שלוח. ביקשו את קרבתם של מלאכים. ואני, התבוננתי הבוקר על דמעת טל בגינתי, השתקף בה זחל ירוק, שאכל בתאווה עלי תרד.

ה'

יום השואה 7/4/13

ההיטלרים שלי
אני אוספת היטלרים. אוסף עם תיקיות דיגיטליות. אני מטפלת בדמותם. לא מתעללת. אני לא מהמתעללים. להפך… הפכתי היטלר אחד לאיקונה, אחר לרוח רפאים וצל, לפעמים אני מטפלת רק בפה המשופם, או בעיניים. גם בצללית הגוף. מקילומטר אני מזהה אותו. שפת גוף קוראים לזה. יש באוסף היטלרים צעירים, גם היטלר צייר. וגם מתוך הרומן עם אוה בראון. כאלה מסוף חייו, וכאלה שבהם הוא צועד במצעדים, נואם בתוך מבנים, מחבק ילדים, מלטף כלבים. מחייך, רותח מכעס, צועק, מנמנם, מתבונן, לוחץ ידיים, מצדיע במוהל יד, סוגד לעצמו.
רוב האוסף מצילומים שאני עושה בימי השואה ממסך הטלביזיה. ויש שאני מנכסת מאוספים אחרים, מארכיונים, מסרטים, מכתבות, וממאמרים.
רציתי להיות ילדה "סופר וומן" ולהרוג אותו. אבל הוא הרג לפני שהספקתי את כל משפחתה של אימי. את אלה שחיו בצ'כיה ואת אלה מוינה. את דודה פאולה שגידלה כמה שנים את אימי. את סבא ארתור שלא ראיתי אף פעם אפילו בתמונות. את כולם לא ראיתי בתמונות. גם אותם אני אוספת כבר שנים.
כשהייתי קטנה פחדתי שההיטלרים התרבו כי הם באו אליי בלילה. כיום אני משחקת איתם משחקים במחשב. כבר יש לי הרבה. בתערוכה "יודעת אני שאיני יודעת". עשיתי ניסיון להשתחרר מההיטלריות. איזו תמימות. אני מקועקעת. אבל עושה לו תרגיל. מרעישה כדי לא לשמוע את הדממה.

לפני
כאשר מנתרת לעוף
היא מאבדת איזו נוצה
ולפני שהיא יולדת ביצה
היא יולדת עזוב

אבות ישורון
מתוך " כל שיריו" כרך -2
הוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה
1995

ז'

זעיר
החזקתי גוזל של ירקוני בין ידיי, נושמת את ריח פלומתו שכבר החלה להצהיב ולעטות פלומה ירוקה. מקורו הקטן נפער בצפצופי תחינה ובנשיפות בהלה. ידעתי שהוא מבקש מים, או אולי אוכל. תכף יונח בקופסת הנעליים עם ריפוד העיתונים וצמר הגפן. כמו שנהגתי להכין לגוזלי הצפרים שמכר לי תמורת כמה גרושים הילד של הכובסת. הוא היה מגיע עם אימו מהכפר בסמת טבעון שמעבר לוואדי. תמיד התחננתי בפני אימי שתתן לי את הגרושים כדי לקנות את גוזלי הפשושים והדרורים שהביא לי, רציתי לגדל אותם. אבל הם תמיד מתו.

תמיד בכיתי. אמא אמרה שדי עם גידול הגוזלים "היה כבר מספיק מוות במשפחה". על איזה מוות היא דיברה? יש לי אבא ויש לי אמא, ונולדה גם אחותי. יש לאבא שלי אמא- סבתא סוניה שדיברה איתי ביידיש שלא הבנתי. ועם אבא ברוסית. אמא אהבה מאד חיות, וגם גידלה ירקות, לא פעם החיות שגידלה ניקרו וכרסמו את הגידולים. הברברים אהבו את הריג'לה והחסה. התרנגולות את הנבטים. הארנבים שברחו מהארנבייה זללו את הכרוב והכרובית. אמא קללה את החיות הפולשות בגרמנית שלא הבנתי ומיד גם סלחה להן והמשיכה להאכילן. לא כך היה איתנו הילדים.

היינו הולכות לאורך הכביש למרגלות גבעת אמנון ותמר ומכסחות בסכין מטבח עשבים שעלו וצמחו בחורף. העמסנו אותם לתוך שק יוטה שהונח על עגלת קוגלרים עשויה קרשים עזובים ומשכנו בחבל. רק במדרגות שעולות את הגבעה, אמא סחבה את השק על גבה ואני תמכתי בקרקעיתו כמו "חנהל'ה ושמלת השבת". היא עזרה לסבא זקן ואני לאמי, היא התלכלכה בפחם ואני בירוק עשבים עם ריח של חורף. כששפכנו את מלוא השק בערמה
בחצר כל החבורה שהסתובבה מחוץ לכלובים הצטרפה לחגיגת הזלילה. הכי זריזים היו הארנבים.

אני אהבתי לפרק את מלעני שיבולת השועל כדי לזרוק אותם על חולצתה של אחותי, "יהיו לך חמישה ילדים" צעקתי בשמחה. בתוך גב קטן בסלע שצמח ממנו עץ האלון נקוו מי גשם, הברברים מיהרו אליו לשתות ואני רצתי אחריהם כדי להפחידם וראיתי את פניי וידיי הירוקות נשברות להמון חלקים.

הירקוני הקטן צפצף חלושות, חיפשתי את קופסת הנעליים. הנחתי אותו בתוכה ורצתי איתה למטבח למעוך לו ביצה קשה. חפנתי אותה בין ידיי. היא היתה עדיין חמימה ונעימה כמו הגוזל. הכיתי מכה אחת על השיש והתחלתי להוריד את פסיפס הקליפה. "אמא, אמא, יש לי דם ביד!", אמא מיהרה אליי, אספה בידה את הירקוני הקטן הפכה אותו על גבו ואמרה בפנים עצובות: "הוא מכר לך גוזל פצוע!" עוד לפני שהספקנו להאכיל אותו הוא מת ופיו נשאר פתוח. "הוא ירה בו ברוגטקה וכך תפש אותו", היא אמרה.

קברנו את הירגזי הקטן בתוך תלולית אדמה חומה, אני חושבת שחפרפרת תיחחה אותה לפני זמן מה. חשבתי על אמו של הירקוני. אמא אמרה שכאן יהיה קל לקבור אותו מספיק עמוק. קישטתי את הקבר בסביונים צהובים וחרדל, וגם בציפורניות ורודות, צפרני חתול, ובעלי הלב של החובזות, שתלתי אותם במעגל וגם השקתי. הנחתי במעגל אבנים קטנות, ונכנסתי הביתה לכתוב שלט: "כאן קבור ירגזי!". חיברתי את השלט למקל בנייר דבק חום שנשאר ממלחמת סיני במגרה של אבא, צריך היה ללקק אותו ברוק, חזרתי לתלולית ותקעתי את השלט באדמה.

מי שעבר במדרכה הקרובה לביתנו התבונן במעגלים שצמחו בתוך עשביית החורף, אבל לא ידע שפעם כשאהיה ממש גדולה, הן יהיו שתיים שאוהב, הדרור והירקוני.

ח'

חלון
מלבן, מסגרת צבועה בצבע שמנת מתקלף. חלון חדרי בקומה הרביעית בבלוק האפור. ממול קיר. חסימה של בטון. שלא אפשר לראות את מרחב הדיונות שנחו מעבר לבלוקים.

מבט מרחף כלפי מטה נתקל בספסל עץ בירוק דהוי ומתקלף, באזדרכת עם מוטת כנפי עלי נוצה, ופירות ירוקים שקראנו להם "גולגולים". בסתיו הם היו צהובים, נשרו על הספסל וסביבותיו ונדבקו לרגלי ההולכים. מהחלון התגלו בולבולים ערניים שפלרטטו בין העלים ביום, ובלילה פלרטטו זוגות שהסתתרו תחת ענפי העץ כשהם ישובים על הספסל. הצצתי להם וחלמתי על הנשיקה הראשונה שלי.

כשההורים הלכו לבלות, וזה קרה מעט מאד. ובמיוחד כאשר הגדילו לעשות כשהלכו עם הרומנים מקומה שלוש, הייתי מתכתבת עם שרהל'ה בתם בעזרת חוט ארוך ששלשלתי לחלון חדרה. אחותה הצעירה אוקוש כבר ישנה וכך גם אחותי . היינו מגלות סודות זו לזו, והרגשנו בדירות הנעולות שלנו חדוות חופש. אהבתי לקפל משולש בתחתית הדף ששלחתי לה עם החוט- "סוד כמוס לחמור ולסוס". והיא העבירה לי עוגיות טעימות.
כשההורים שלנו עלו במדרגות התכנסתי מתחת לשמיכה והעמדתי פני ישנה.
דרך החלון שמעתי את השריקה המיוחדת של החברה מהתנועה. תמיד זיהיתי את השורק ויכולתי להחליט האם אני עונה לו או לא.

מהחלון נהגנו אימי ואני להתבונן בעוברים ושבים בערב יום כיפור. התבוננו בשכנותינו החסודות שלבשו את מיטב מחלצותיהן ואף הוסיפו כובע מקושט ודרמתי לראשן כשהן צועדות לעבר בית הכנסת. אמא התייחסה לצביעותן במילים חדות כתער שנחקקו בזיכרוני "אוכלות החזיר החסודות הולכות לבקש סליחה על בגידותיהן בבעליהן ועל כשרותן המפוקפקת". אמא שנאה את ה"כאילו" באמונה.
ערב יום כיפור היום. סתו, השמש כבר החלה מתעצלת, וחומה שוקע בים. מחשיך מוקדם. ערוגות הירקות שלי מחכות שאבוא עם קלשון לאדמתם ואתחיל לעבוד. צריך כבר לזרוע. אעבוד בחשכה כי יום כיפור עוד תועה באחרון מבטיו. בביתי שבקומת הקרקע אני שומעת מוסיקה קלסית כמו שנהגנו לעשות בדירה בשיכון. לא צמה ולא מתפללת. אבל חושבת. עברו חלפו הימים רק רוח המערב מזכירה לי את נופיו הבלתי ניתנים להשגה של הים, ומתעוררת בי ערגה שכזו לחלון ילדותי. בגינתי נושרים כבר עלי האזדרכת ו"הגולגולים" הצהובים נדבקים לי לסנדלים. עלי הדולב מתכווצים, מצהיבים ונושרים. החצב העלה את עמודו במקום כלפי השמיים, כלפי המדרכה ואף פיתל את עצמו לדעת. חלון ילדותי שבקומה הרביעית פרש כנפיו והתרחק מזיכרוני לצלילי הרקוויאם של ורדי.

חומה
בוהה בחלל, שקופה, לא מבקשת, לא מתלוננת, נושמת…

מעבר לחלון הענק מונח עמק הקישון , ובשמאלו הר הכרמל. גינות מטופחות, מדרכות מתפתלות, אחים לבושים בחלוק לבן גוררים עגלות נכים. היא לא נכה, גם אם אינה יכולה ללכת. רק איבדה עניין בנוף. את האנשים סביבה לכאורה אינה רואה. גם לאכול אינה רוצה. רק מבקשת: "תעזרי לי למות".
חיה
כל שערה משיער פרוותה מוכר לי, ובעיקר העיניים. הארנבת של דירר היתה תלויה מעל מיטתי.
לאחרונה התחלפתי בעבודה עם חבר צלם. בחרתי בצילום של ארנבת לבנה מונחת על כף ידה של ילדה בשמלה לבנה.
באותם ימים רחוקים בילדותי בטבעון חיליתי בחום עם אבעבועות-רוח וכאב לי הראש, גירדו לי הבועות ובכיתי. "אם תצליחי לא לגרד את הלבן ששמתי לך על הפצעים, תקבלי הפתעה" אמרה אמי. נרדמתי.
כשהתעוררתי והתאפקתי לא לגרד, שכב לו בתוך קופסת נעליים מרופדת במגבת על הציפה הלבנה והמעומלנת שלי, ארנבון קטן ולבן. כמה הוא רך, ואפו המרחרח אותי ורדרד ומתוק. והוא יושב לו בנחת מכרסם גזר, בעיניו האדמדמות מביט בי בין ביס לביס.
כמה אהבתי את אמא באותם רגעים בהם אספתי את כדור הפרווה בין כפות ידיי.
לא רציתי יותר להיות בריאה.

ט'

טוב
רציתי שיהיה טוב. נסעתי לים. פרשתי מחצלת, מרחתי אולטרסול, הנחתי טרמוס קפה, התלבטתי האם להכנס למים או לדחות לזמן שלפני החזרה הביתה.
הם ישבו בסביבתי, דיברו בקול רם, שיחקו במטקות. רציתי שקט. תרתי אחרי פיסת חול רחוקה.
קמתי והעברתי את הכבודה למקומה החדש. רק אז נגלו לעיניי הניילונים המבצבצים, שברי הזכוכית ועטיפות הקרטיבים. ניסיתי לקבור אותם בעזרת בעיטות קלות ודחיפות ברגליי. התייאשתי. הפניתי את מבטי אל האופק.
צללית של סאטיל הזכירה לי היכן אני. הים היה שקט. סלעים וירוקת צצו בקרבת החוף. השמש החלה את נחיתתה האיטית. כבר לא כל כך חם, גם הרוח הנעימה את תחושת הגוף. החלפתי תנוחות ישיבה שוב ושוב. לבסוף נשכבתי. את החול מהשיער אשטוף כבר בבית. השמיים היו מוזרים, גם תכולים וגם מעוננים בעננים אפורים. קמתי. התנערתי. ובצעדים כושלים התקדמתי למים.
הקלה… החול שנדבק לעורי כמו נייר זכוכית, החל בצניחה חופשית לקרקעית. קצף הגלים התערבל סביבי, לרגע השתנה מצב רוחי והיה מרוצה בחלקו. צללתי ונעלמתי לתוך הכחול העמוק, עליתי לנשום וצללתי שוב.

חבצלות ים צמחו בשערותיי,
מדוזות חוטיות שקעו שקופות אל מול עיניי,
הרכבתי משקפי ים,
צפתי על צילי,
העליתי אדים חמים,
עצוב צילי משידעתי .

מ'

מדרגות
לעלות בריצה במדרגות לדירה בקומה הרביעית היה עניין שבשגרה, לפעמים היינו עוצרים לנשום אויר דרך חרכי הבטון שהחדירו אור. לגלוש למטה על המעקה היה מנהגם של האמיצים כמו אחותי. לשלשל חבל עם פתק וסל קניות לחצר כדי לחסוך עלייה נוספת במדרגות, היה חלק ממיזם התקשורת של דיירי הקומות הגבוהות עם בני משפחתם. גם משיכת החבל למעלה עם המצרכים בסל היה עניין שבשגרה.
את האופניים איפסנו במחסן המשותף שלוש מדרגות ודלת. גם אז גנבו אופניים.
בעלייה במדרגות כולם שמעו את כולם. אפילו את צליל הסטירות שמעו.
החלבן היה עולה כל בוקר עוד לפני שהתעוררנו ומניח בקבוקי חלב תמורת הבקבוקים הריקים והכסף.
כשההורים הלכו לבלות בערב, במיוחד אם הלכו עם הרומנים מקומה שלוש, הייתי מתכתבת עם שרהל'ה בתם בעזרת חוט ארוך ששלשלתי לחלון חדרה.
וכשהם עלו במדרגות התכנסתי מתחת לשמיכה והעמדתי פני ישנה.
כששמעתי את השריקה של החברה מהתנועה ידעתי שעוד רגע אשתחרר מהמועקה בבית. רק ארבע קומות ועשרות מדרגות ואהיה למטה במחסן ובידיי האופניים.

מיטה
מיטות רבות ספגו את גופי, אבל אחת הייתה מיוחדת. היתה זאת מיטת ברזל בצבע מתכתי בעלת קפיצים גדולים. רחבה וגבוהה. מונחת בקיר הדרומי, קצותיה הזוויתיות והחדות נגעו במשקוף הדלת למרפסת. תמיד תפוסה. או שישנו עליה או שהערימו עליה ערמות כביסה. מתחתן קבורה היתה שמיכת פוך מחולקת למשבצות בולטות שהיו תפורות במסגרת של חוט לבן. משנכנסתי למיטה, מושכת הייתי את השמיכה מתחת לערמות ושוקעת לתוך כרית פלומת הנוצות, מריחה את ריחה האהוב. מנסה להתעלם מריח השתן בחדר ומנשימותיו השקטות של אחי הקטן. כשפתחתי עין אחת בשל האור שהודלק, ראיתי את אימי מחליפה לו חיתול רטוב ביבש. מכסה את גופו הקטן שנח במיטת הברזל הקטנה ומכבה את האור.
לפנות בוקר בדרכי לשירותים ראיתי לעיתים את גופה מכוסה בקצות שמיכתי בקצה המיטה, מקופלת כעובר. לעיתים הייתי מתעוררת מצעקותיה בלילה, בעת שחלמה על משפחתה משם.

שנים לא ידעתי לישון. גם לא אהבתי את המיטה. למה צריך את הלילה לשינה? בכלל למה לא חיים הפוך? בלילה מתאים לצאת למסעות.

כשעברתי לבית הקטן ששיפצתי, נוצר חדר עם עמוד שלא ניתן היה להורידו. פתחתי בחדר חלון גדול עם זכוכית כפולה ומבט לצמרות הדולב והסיגלון הגבוהים בחצרי. נברא לי מקום.

מיטה, ארון קיר, תמונות משפחה, יצירות אמנות, ועמוד.
בחורף, ביום שמש, מאירות ומחממות הקרניים את מיטתי. אני אוהבת לשכב על המצעים הלבנים עם רקמת הצלבים העדינה ולאגור את חומה. חוזרת אל החלומות והגעגוע, ובבקרים מתקשה להפרד.

ש'

שעון
השמש מגנטה אותי, אורה ביום חורפי זה הוא מהיפים שידעתי.
מרפסת קדמית, חצר, גינה, שתי ערוגות של ירקות. הצוואר נמתח אליה, אל השמש המפתה. אצא לסיבוב מדרכות קצר לחמם את גופי. הגינה מכוסה בשטיח סמיך של עלי אגוז, תות, אזדרכת, קצת עלי דולב ופיטנה. איך אצא לסיבוב הליכה אם צריך בכלל לגלגל את שטיח השלכת? אולי בכל זאת אכנס הביתה? אחר כך אצטער על הזמן שנגזל.
לא! אני לא מתאפקת ונכנעת לשמש. צלצול בנייד, טוב שזכרתי להניח אותו על שולחן המרפסת. יש לו תכונה ילדותית שכזו, שכשאני בגינה הוא מצלצל.
הוצאתי מגרפת דשא ממחסן הכלים שנצמדו כדבוקת חיילי משמר העסוקה בשיחה חשובה. מלאכת גריפת העלים היא לא סתם עניין של מה בכך. מתחילים בצידי המדרכה המובילה למרפסת, ואז מתגלים עוד ועוד עלים שנדחסו מתחת לצמחים. התנועות החוזרות נעשות אינסופיות. אני גורפת וגורפת, רעש העלים הפריכים, וריחו הרטוב של ריקבונם מזכיר לי ילדות בחורש של טבעון, אני ממשיכה להסתחרר בסיבובים ודריכות על הערמה. מתכופפת לגלות מי כרסם חלק מעלי כובע הנזיר, כרסום כל כך יסודי שהשאיר רק את מוטות מטריית עליהם. אני מתחילה להזיע בצוואר, פושטת את הווסט הכחול והצעיף. יש לי כבר שתי ערמות. אחת בקצה המדרכה והשנייה ליד המרפסת. איזו טעות! גרפתי גם את הקקטוס שהבאתי מניצה ושתלתי לאחרונה. במבט ממושך על גוויית הקקטוס אני נפרדת ממנו. את מלאכת הגרירה, זו שאימצתי, אני מבצעת בדחיפה עם המגרפה עד לערמה הותיקה שבקצה הדשא, בדרך מתחמקים לא מעט עלים סוררים וביניהם הקקטוס המרוט, מנסה לשנות את תנוחת אחזקת המגרפה – בשבוע שעבר צמחה לה יבלת שנפתחה בין האגודל לאצבע. אני מציצה בין אצבעותיי והעור כבר אדום מאד. תמרור אזהרה!
השמש כבר לא כל כך חמימה, כך שאין סיבה מוצדקת להמשיך. מזכירה לעצמי שיש גם מחר…
שוב צלצול, לא אענה.
מעבירה שתילים, עוקרת רעמת עשבים, בכל יום אני מורטת את עליהם והם מנהלים איתי מלחמת חורמה. אמא שלי אספה אותם כאוכל לברברים שהסתובבו בחצר, אני זורקת אותם לערמה. הגב כואב, בעיקר במותן שמאל, שם תמיד הכי כואב. אני מתיישרת ומותחת את הגב בקשת לאחור. הקלה… הצלצול ממשיך להטריד. ידיי חופנות אדמה רטובה ואני מריחה את ריחה המפתה, היא קרה האדמה. נעים בהתחלה אך היד קופאת בהמשך. דוחפת אצבעות, שולפת בעדינות את השתילים , טומנת אותם במקומם החדש ודוחסת סביבם אדמה. עוד ועוד שתילים מתפזרים על פני קרחות הערוגה. זהו, צריך להפסיק. אני רואה את הערמה ליד המרפסת. מה אעשה? צריך להמשיך לגרוף. אני מרגישה שהעלים מתרבים והולכים בטור חשבוני לאינסוף. פיץ החתול שלי מתיישב על הערמה ומתגלגל עליה לספוג את ריחה. מושכת את העלים לפינת הגינה שם הערמות נראות כגבעות. כמה עלי כובע נזיר מבצבצים בהן, נבטו בלי כל תכנון. בעוד כמה שבועות יפרחו בכתום. כמו היו נקודות אור על גבעות רחוקות… בכיור המרפסת יש קערת סינטבון וסקוצ', מקרצפת בכוח את ידיי, מגע הסקוצ' חודר אל מתחת לצפרניים החומות, לנכדתי יובל כשציפורניה מלוכלכות, אני אומרת שיצמחו לה ירקות אם לא ננקה אותם. ושומעת את אמי אומרת לי שיצמחו לי ירקות… הקור חודר ליבלת החדשה, המים מקפיאים, ניעור מהיר ושוב… זהו, הידיים נקיות, מנגבת אותן על המכנסיים מאחור ובשולי החולצה. תענוג ילדות שלא אוותר עליו. חולצת את כפכפי הבוץ. נכנסת הביתה. השעה 15:20. מרתיחה מים ומחפשת בנייד את המתקשרים…

ת'

תום
נטע אמר לי בערב אחד כשעשינו טיול לילה על הקלנועית. "סבתא- אני לא רוצה שתמותי", הוא היה בן ארבע לערך. כבר כמה ענייני מוות התעוררו אצלו לאחרונה. אני מנסה לשכנעו שאחיה עוד הרבה שנים והוא כבר יהיה ממש גדול כשאני אהיה ממש זקנה. ואין טעם לדאוג עכשיו.

– "סבתא , יש לי רעיון מה כדאי שתעשי, שלא תמותי". הוא המשיך "אחרי שתהיי סבתא תתחילי להיות סבא".

כשנתיים אחריו נולדה יובל. כשסיפרתי לאמא שלה- ביתי, את רעיון תחיית המתים, הציעה יובל שקלטה את שיחתנו -"כשתהיי מאד זקנה תכנסי לבטן של אמא שלי".

תמונת דיוקן עצמי
הן מונחות לפניי, הגדולה מימין, באמצע הבינונית, ומשמאל הקטנה. שלושתן בשחור /לבן. מי אני? זו עם השפתיים הפסוקות והאצבעות המעודנות כמו סיימו זה עתה תנועת מחול? מכוסה בפונצ'ו שסרגה לעצמה שמכסה על בטן הריונית של חודש תשיעי? או זו שנשענת על קיר המיטה הזוגית לבושה בחולצה משובצת עם כפתורים, עיניה עצומות, כי הצלם סנוור אותן, בעוד ידה הימנית מנסה לזרוק עליו כרית? מעליה כתם אור כמו סהר נופל, או אולי הילה שנחתה במקום לא נכון. בשלישית אישה מחייכת חיוך קפוץ פה, רצה עם ידיים מושטות קדימה, הפה מחזיק כף, והכף מחזיקה ביצה, והביצה כנראה לא מבושלת. והיא רצה כחלק ממשחק תחרותי- "מי יגיע ראשון" מבלי להפיל את ביצתו. היא זוכרת שנהנתה.

ברקע אין וילון עם מעגלים ומרובעים המכסה את הקיר. יש הרים, הרי אילת צחיחים, חרוטי פרמידות בשחור לבן. גם מקלט בטון נראה בצילום ומבנה לא מזוהה בין הראש לשיח. השיח הוא שיח תפוח סדום שנבט לו סתם כך על תפוחיו הנפוחים באויר וזרעיו הרעילים, שמחכה לילד שובב וסקרן שיקטוף אותו, ידרוך עליו ויפיץ את זרעיו שלא כדרך הטבע.

שערה קצר מאד. רק היא יודעת עד כמה פניה וגופה מתאמצים להסתיר את עולמה הסוער. עוד מעט תלד את בתה הבכורה. ומה יקרה בחייה? ולמה זרקה עליו כרית? והביצה, האם התפוצצה? ואיך הרגישה? רק היא יודעת. ואני מתבוננת בה ורואה רק שחור /לבן.