רסיסים | נורית רון

א'

בא' כסלו 2010, בערך בתשע בערב, העברתי לאלונה SMS שזה נגמר. היא התקשרה בבהלה. "היא קפצה" מסרתי דיווח "הצליחה לצאת, אני לא מבינה איך, הגענו מאוחר".

אהבה
יומיים לפני שנפטר היה לנו רגע, לי ולאבא. ישבתי למרגלותיו, נשענת על מסעד הכורסא, הרצפה הקשה תחתי. ראשי נוגע לא נוגע בכף ידו. רגע בו ניסיתי, בעדינות, לברר אם הוא יודע. אם ידע שאני מבינה, שאני משחררת. אם ידע שאני יודעת שהוא סובל, שהחליט ללכת, כי נגמרה הדרך. יודעת שהוא נלחם הרבה והמחלה ממלאה את כולו ודי וזהו והוא הולך למקום אחר. ולמרות שלא דיברנו ולא הזכרנו את הפרידה, היא הייתה שם, בלתי נתפסת. משהו שקשה לדמיין ברגע פסטורלי כזה של שקט. רגע של כניסת השבת, כשכולם בבית נחים, ואנחנו מלחששים כשומרי סוד את שיחתנו האחרונה. על מה דיברנו במילים אני לא זוכרת, אלא רק את מה שלא אמרתי. ואת ידו שליטפה פתאום את שערי, המגע הרך שהיה מוזר כל כך, שמעולם לא היה שם קודם, הוא שאמר לי שלום.­­

ארוך
צללתי אל תוך תיקיות התמונות, כדי להכין את אלבום הזיכרון שלה לדפוס. כבר כמה חודשים שתכננתי את ההפקה הזאת, אפילו שילמתי מראש עבור שובר הנחה במבצע, שהציע תוכנה מיוחדת לשיבוץ זיכרונות. התקנת התוכנה לא הצליחה. התקשרתי לתמיכה. הפקידה מעבר לקו הייתה נחמדה ואישרה שאפשר לשלוח עדיין להדפסה. פתחתי תיקייה חדשה ושפכתי לתוכה את כל התמונות שבחרתי. התמונה מהים כשחגגה יום הולדת 17, לא מספרת אפילו ברמז על השנה שעברה עליה. לבושה גופיה בצבע טורקיז, מחזיקה בשתי ידיה צעיף לבן. הוא מתבדר ברוח, נכרך סביב שערה הכתום. המצלמה מנציחה בוהק בהיר שעוטף ברוך את פניה, נמשים וחיוך ורוד. הצבעים העליזים, בולטים על רקע שמים שחורים של אחרי שקיעה. היא מחבקת את אחיה בשתי ידיה, ציפורניה צבועות באדום מתריס, מונחות על חזהו שרק לאחרונה התרחב כל כך, נשענת עליו. תמונה שלה רוקדת במעגל עם חברותיה הקרובות. נותנת את עצמה, משתוללת, צחוקה מתגלגל, שערה הארוך מפוזר ברוח, מחוללת על החוף. מחבקת, מחובקת, לא מראה שכבר אז, ניטעו בה זרעים של פחד.

פתאום כבר חושך בחוץ, ואצבעותיי משדרות מצוקה, מספרות את הזמן שבו קפאו באותה תנוחה. המוח מנסה להבין שככה היא תישאר תמיד, באותן תמונות מוכרות ולא יהיו עוד חדשות והגיל לא יופיע על הפנים ועל הבגדים והשיער הארוך. רק תמונות שלנו, בלעדיה, יתווספו למאגר ותמונות של ילדים שייוולדו לאחרים ואחיינים שהולכים וגדלים. ולכולנו יהיה בעיניים משהו שלא היה שם קודם.

ארון
כשחזרה מהפגישה עם הפסיכולוגית, שלחה SMS שהיא לוקחת כדור הרגעה והולכת לישון. אחר כך פרסה בשלווה את כל הכדורים שאספה, מסדרת אותם שורות שורות על השמיכה, ואז, בשלווה גדולה, העלתה אותם אל פיה ולגמה מים בלגימות גדולות. ככה היא רצתה שנמצא אותה. יפה, כמו בסיפור, נמה את שנתה. לעולם. את הקופסאות הריקות גיליתי רק שבועיים אחר כך, כשחזרנו מבית החולים וניסינו לחזור לשגרה. זאת הייתה שבת שקטה, הצעתי שנסדר ביחד את הבגדים בארון. נקפל את בגדי הקיץ ונתכונן לחורף שיבוא. היא הרגישה עדיין קצת חולשה לכן המשיכה לשכב במיטה, מפטפטת איתי בקלילות על הבגדים שתלבש, על מה אפשר לוותר ולהכניס לשקית ומתי נלך לעשות שופינג, שכבר מזמן לא עשינו. גופיות צבעוניות ושמלות פרחוניות מבד דקיק, מכנסים צמודים שחורים וחולצות לבנות, קיפלתי בתשומת לב וסידרתי במדף העליון. כמו בכל שנה היא הגישה לי ערמות לפי הסדר כדי שנוריד אותן שוב יחד, בקיץ הבא. בשקית אחת ארזנו גם את השמלה הכחולה עם הפרחים וגם את זו האהובה עם הורדים האדומים, שמלות שהבטיחה להשאיל לחברה, שצריכה ללכת לשתי חתונות בשבוע הבא. מחר בבוקר היא תתייצב אצלנו ותצטרף לכוח המשימה שבנינו כדי לא להשאיר אותה לבד. מחר יהיה התור שלה להחליף אותנו כשנהיה בעבודה. הרגשנו הקלה כשתכננו יחד את השבוע הבא, מילאנו את משבצות היומן ב"דברים נעימים" כמו שרצתה. צחקנו והרגשנו קירבה גדולה. כשהתכופפתי למדף התחתון, מצאתי אותן, מאחורי הנעלים. ארוזות בקפידה בשקית ניילון מרשרשת. פורצות בגסות את המציאות המדומה שיצרנו ומטילות את עצמן במרכז החדר. לא יכולתי שלא לספור כמה לחצניות ריקות היו שם, מרגישה את מבטה שעוקב אחרי בשתיקה ואת ליבה שנכמר עלי.

ב'

בגד
ידעתי שאבא מתרגש מאוד לקראת הפגישה כשדחף לידי צ'ק פתוח ואמר בנדיבות יוצאת דופן "לכי תקני לעצמך משהו יפה". בחנות האפלולית במרכז המסחרי, המבחר המהוגן היה מצומצם ביותר. קניתי חצאית משובצת בגוונים של חום וירוק וסוודר קרושה שאני לובשת עד היום. למחרת, בערב פורים נדחסנו יחד לברזיליה הישנה ועלינו לירושלים. זה היה מוזר ומרגש לנסוע עם אמא ואבא ברכב אחד. מפליא שהצליחו להניח לכמה שעות את האיבה הגדולה והכעס, להתעלם לכבודי מהמרחק הקרוע בינהם כדי לבנות מיצג אמיתי של משפחה. אני כבר פגשתי את ההורים שלו, שבוע קודם. ידעתי לספר על אימו החרדית קטנת הקומה, שמחזיקה ביד רמה את בניה סביבה. על אביו החייכן, איש הרוח שהעדיף את המרחבים על פני בית הכנסת. הכרתי גם את גיסותי לעתיד, בעלות הפאות המטופחות והחצאיות שמכסות את הבירכיים. אבא זרח מאושר. חילוני גמור שאימץ בשמחה את כל גינויי הטכס והכבוד שחלקו לו. אמא בקושי דיברה, היא הרי אישה מורדת, אין לה זכות להגיד מילה.

בדיקה
חצי עין נפקחת לשעון. כמעט אין אור. ממש מוקדם. לא להתעורר. למשוך עוד קצת זמן. הוא לא במיטה. גשם בחוץ. שמונה וארבעים? עד מתי המעבדה פתוחה? אל תכין לי קפה. אני בצום. חייבת לרוץ.

יורדת למטה. הוא על הכורסא החומה, מחייך אלי, מכורבל. ספרי הזוהר עבי הכרס מפוזרים סביבו, המחשב הנייד על המשענת, החתולה מכורבלת על כרית טורקיז לרגליו. "היה לה קר" הוא מתנצל. ­­

המעבדה פתוחה עד תשע וחצי. אפשר להירגע. מצחצחת שיניים, קרם עיניים, קרם פנים. אצבעות רטובות בשיער. בגדים נוחים. נעלי ספורט.

הגשם לא מפסיק. סוודר אפור, כורכת את הצעיף האדום שלוש פעמים סביב הצוואר. כרטיס מכבי, רישיון נהיגה, טלפון. לא צריך תיק. נזכרת לקחת גם את ההפניה. שותה מים. ממהרת לחניה.

גשם. הרחובות ריקים, מתגלגלת לחניון מתחת לקרקע. המחסום מתרומם עוד לפני ששולחת יד החוצה. מעלית או מדרגות? עקבות רגליים ירוקות שמודבקות על הרצפה, מציירות את המסלול הבריא למעלה. לוקחת מספר. יושבת בקצה השורה, לא מסתכלת על איש. עוברת על המיילים בנייד.

"מספר 511 לעמדה מספר 6". ליד הדלת נזכרת בפנים חיוורות מאוד, בבדיקה שעשינו לא מזמן, ביחד. כשביקשה שאלווה אותה. מגרשת את הכיווץ בבטן. אומרת שלום. האחות מציצה אלי, לבושה לבן, עסוקה במבחנות. רק רוצה לומר ש"אצלי קשה למצוא". "בבקשה את הכרטיס". מרימה שרוול. מחט דקה. מצליחה בחדירה ראשונה. נושמת. ממלאה שתי מבחנות. מדביקה פלסטר. מתעטפת שוב בשכבות.

בחניה מתקשרת אליו. "יכול להכין קפה?" צריכה להספיק להתעמלות. תשע וחצי אוכלת טוסט, "לשים לך גם טחינה וקצת סילאן?" מגבת לתיק. נשיקה. "שיהיה יום טוב, אל תחזור מאוחר הערב". נוסעת לסטודיו.

בית
בארוחת האירוסין שלי בכיתי. בין המנה הראשונה לשנייה, כשקיבלתי שעון זהב, פרצתי בבכי שהפתיע גם אותי. כולם ראו את הדמעות, למרות שניסיתי להסתיר. חששתי שיעלבו, יחשבו שהמתנות שלהם לא מוצאות חן בעיני. ניסיתי להסביר ולא יכולתי. הכול קרה כל כך מהר. פתאום, היה לי בית. פגשתי בחור, הוא מצא חן בעיני ובתור בונוס קיבלתי משפחה.

שלושה חודשים לפני כן, בחנוכה, השקפתי החוצה מחלון דירת הסטודנטים שלי. הגשם לא הפסיק לרדת והאופניים ששימשו אותי, לא יכלו לנהרות העכורים שזרמו והציפו את הכבישים. החדר היה קר ואני הרגשתי שלא נותר בי כוח. ידעתי שאמא מכינה הערב סופגניות בדירה שאליה נמלטה, בקצה השני של העיר, במרתף חשוך שאליו דחסה את מה שהצליחה לאסוף כשעזבה. את אבא שמעתי בוכה בבית שנשאר רק שלו.

שבוע אחר כך, כמו משמיים, הוא נקש על הדלת כשחיפש את שותפתי לדירה הטחובה. כשפתחתי אותה לרווחה מילאה דמותו את כל שדה הראיה. רעמת תלתלים בהירה, כתפיים רחבות במעיל קורדרוי עם צווארון פרווה ועיניים. שכנעתי אותו להיכנס ולהשאיר לה פתק, אחר כך כשבא לבקר מצאתי את עצמי זונחת את כל הכללים ומתיישבת איתם בחדר שלה.

ברווז
החורף האחרון ינק ממני, בכל יום שעבר מאז האזכרה, עוד ועוד טיפות של אנרגיה. סגר עלי את החושך. יכולתי להבחין בזה רק כשהגיע האביב והחלונות נפתחו ואפשר היה לצאת לטייל בפארק שמתחת לבית. אתמול, בהליכת הבוקר ראינו דיירים חדשים באגם, ברווזים לבנים הצטרפו למשפחה שעברה שם את הקור. חגיגיים הם עמדו על הגדה, לא מודעים לחלקם בתמונה הפסטורלית שצרבה את עיני.

במרחק גדול מהם, בלב האגם, שט ברווז אחר, גדול, ותיק ולמוד קרבות שהסתובב ממורמר וגירש בקריאות חדות כל יצור שהתקרב אליו. הלהקה כבר התרגלה, הקפידה לשמור ממנו מרחק, והוא המשיך, נושא בגאון את הפגיעה. שומר על זכותו להמשיך לגעגע את עצמו לדעת. הושטתי לו פרוסה של לחם, ביקשתי שיקשיב לי רק לרגע, סיפרתי שגם אני כעסתי פעם ככה. סיפרתי לו שכשנשארתי לבד למדתי לדבר בשקט, להמתין רגע וללמוד את השפה. המלצתי לו לגעגע בחוכמה, כדי שלא יבחינו עד כמה הוא מתגעגע.

ג'

גב
בדייט הראשון יצאנו לרקוד באוניברסיטה ואחר כך אכלנו בלינצ'ס שהיה אז באופנה. כשהחזיר אותי הביתה לא רציתי להישאר שוב לבד. הצעתי שנישן יחד, עליתי להביא מהדירה את הפיג'מה. זאת מהפלנל, אדומה עם נקודות לבנות וכפתורים עד לצוואר. הסכמנו שנתקדם לאט אבל ביחד. באותו לילה ישנתי כמו תינוקת ובבוקר, הוא סחט עבורי מיץ תפוזים טרי.

לא תכננתי את זה אבל שבוע אחר כך כבר מסרתי אותה לידיו. זאת הייתה הפגישה השלישית שלנו. יצאנו מהמתנ"ס, משולהבים מחוג ריקודי עם לזוגות. כשירדנו במדרגות, בלי לחשוב, שאלתי אם הוא רוצה לפגוש את אמא. "כן" הוא אמר "למה לא?". לא יכולתי להכין אותה מראש. תוך כמה דקות כבר נקשנו על דלת דירת המרתף ששכרה. היה מאוחר, אחותי הקטנה כבר ישנה. היא שלחה אלי מבט מלא תוכחה ופתחה את הדלת לרווחה. השיחה קלחה, הוא התעניין ושאל והיא רצתה לספר, להסביר מדוע הייתה חייבת לעזוב.

פתאום כבר לא יכולתי לשמוע אותה. את המצוקה, את ההשפלה, את ההחמצה. אפילו לא עוד דקה. הצעתי להם ללכת לשוחח במקום נעים יותר, שלא יעירו את הקטנה. שלא אצטרך שוב להקשיב לסיפור העצוב שלה. שלחתי אותם לבית הקפה, להשלים את המידע. כשסגרתי את הדלת אחריהם שוב יכולתי לנשום. ידעתי שאנשא לו.

גבעה
אמא עזבה בהדרגה, עזבה וחזרה, כשמלאו לי תשע עשרה החלה מתרחקת. בכל פעם קצת יותר, מנסה את כוחה, כוחי, לשאת את המשא. עקרת הבית המושלמת, שנלחמה תמיד את מלחמותיי, שהקשיבה, שהבינה, שתמכה והובילה, הפסיקה לצאת מהמיטה. היפוך התפקידים דווקא מצא חן בעיני כשנכנסתי בשמחה לנעליה. הלכתי לקניות, החלטתי על תפריט, אפיתי עוגות, ושמרתי על השגרה, שלא תפגע ושאף אחד לא ידע. בדילוגים, גומעת שתי מדרגות בבת אחת, עליתי אליה, למיטה בחדר השינה, שתאשר שקצף החלבונים לעוגת השוקולד כבר קשה, שתטעם את התיבול לרוטב הצלי. ערכתי את השולחן, הדלקתי את הנרות, נהניתי לקבל מחמאות. במקומה.

את הוויכוחים שלהם שמעתי מלמעלה, מצותתת ממרומי המדרגות ומתרגמת לאחותי את המילים הקשות שנאמרו בהונגרית. שתינו חשנו איך יורד עלינו מסך שחור של פחד, שמענו את השנאה בקולם, את הבכי, את האטימות. את הכרזת המלחמה.

המתח שהיה שם תמיד, הפך למלחמת גרילה כשהייתי חיילת. מהטלפון הציבורי שליד חדר האוכל, על הגבעה בהיאחזות הנח"ל, שמעתי את אימא בוכה. כדי לצאת הביתה, תרגמתי את הבכי לדרמה גדולה. סיפרתי לקצינת הת"ש משהו שדומה לכתבה שקראתי במגזין זול לנשים ולהפתעתי קיבלתי "רגילה מיוחדת". בדרך הביתה, המצפון הציק לי. הרגשתי שכדי להצדיק את החופשה אני צריכה להיות יעילה ולחזור עם תוצאות. "לסדר את העניינים בבית" כמו שהסבירה לי הקצינה. אמא הייתה אבודה. כשאמרה שאין לה בשביל מה לחיות, נעלבתי ולא אמרתי מילה. ידעתי שקיבלתי תפקיד חדש. אני אהיה המצילה. אפזר את הערפל, אמצא פתרונות, אחתוך עניינים, אקבל החלטות, בשבילה.

גג
אני מאוהבת בבת שלי. בקימור הסנטר, בתנוך האוזן, בשיער המלא, השופע, שהריח רענן. בנמשים שהתמקמו-האחד על המצח והשני ליד צלקת קטנטנה מתחת לשפה התחתונה. מאוהבת בפעמונים שבקולה, במבטה החודר, בשפה שהשתפלה כשהיה קשה. בקול נקישות עקביה, כשפסעה יחפה בקומה התחתונה, בעצמות הבריח, בשדיים הזקופים, בבטן העגולה שיכלה להשמיע קולות של מים, ברגלים החזקות, בירכיים המלאות ובאצבע שהניחה בעדינות על הקמט שבין עיני. היום יום ההולדת העשרים ותשע שלה. כבר שנה וחצי מאז שהפסיקה לחיות כאן. הבטיחה לעצמה לסבול רק עד גיל עשרים ושש. רק ככה, מתנחמת בהבטחה, הצליחה להמשיך. החליטה לתת עוד צ׳אנס, למשוך עוד קצת. בשנה האחרונה נשברה כמה פעמים והלכה לטייל על הגג. עלתה וישבה ועשתה חישובים וירדה בסופו של דבר כשהכניסה את האהבה למשוואה ולתקווה היה יותר מקום. ירדה וכעסה שהיא לא עומדת בהבטחה שנתנה לעצמה.

גיבורה
כבר בשעות אחר הצהריים הורגשה תכונה באוויר. כולם מיהרו הביתה, יוצרים פקקים בכניסה לעיר. בטכס בביה"ס, הילדות שרו יפה כל כך. הייתי חלק מהקהל. ככה זה לא נוגע. התלבטתי אם להישאר או לפרוש. כשהתחילו לקרוא מכתבים שנכתבו למי שמת. כשאמרו "הלוואי שהיית חי" הלכתי הביתה. בבית, שנינו לא הצלחנו להתרכז, סחרחורת קלה, מן ריחוף כזה. חשבנו לאן אפשר לברוח. השמש ששקעה בעיגול כתום רחוק, הזכירה שאפשר לנסוע לחוף. שם אולי לא שומעים את הצפירה, אבל לא נסענו. הלכנו לאנדרטה שבקצה הרחוב, לנסות להשתתף באזכרה של כולם. עמדנו שם לבד, מול שמות לא מוכרים והדלקנו להם נר.

אחר-כך, בבית, ריצדו מולי על המרקע, סיפוריהם של ההורים השכולים. מדברים על בנם המת, מספרים על הפלא שחי ביניהם, תכונותיו היפות, שמחת החיים שלו. הילת הממלכתיות קרנה מהם והלב נחמץ בשבילם. ואנחנו, שכולים בלי הילה, חשבנו על הפלא שהיה. על האומץ להאמין שיכול להיות גם אחרת. על האהבה שחשבנו שתנצח, שבגללה הצליחה לקום בכל בוקר למאבק חדש. ואז, כשהתגלה הגידול, כמו רימון חי שהושלך לעברנו. נשכבה עליו, בוחרת בנחישות את החירות שלה, מורישה לנו את החיים.

ד'

דואר
יותר מכל, התגעגעתי לשקט. לאינטימיות שאהבנו ליצור שלושתנו, אמא אחותי ואני, כשאבא לא היה בסביבה. זכרתי כמה שמחתי כשראיתי בתיבת הדואר את המעטפה החומה עם צו המילואים שלו, שהביא לבית הפוגה. חופשה קצרה מהאלימות העצורה בכל מילה, מחוסר ההבנה, מהקשיחות הגברית שלא הצליחה להביע אהבה.

לאבא לא היה מושג. קבענו שנספר לו, בערב האחרון, לפני סיום "הרגילה", לפני שאחזור לבסיס. אני ניהלתי את השמעת גזר הדין, אצלנו בסלון. הסברתי לו, שיכורה מהכוח החדש שלי, כששניהם תולים בי עיניים עייפות, ש"ככה אי אפשר להמשיך", ש"אימא רוצה לחיות אחרת" ואין ברירה ו"אתם חייבים להתגרש". הוא הקשיב כשראשו בין ידיו. עולמו חשך עליו. ניסה להסביר, להבין. אנחנו היינו חזקות, קשוחות כמו שלימד אותנו, לא נותנות לשום רגש להחליש אותנו. לא נשאר מקום לדיון, לתיקון. אנחנו רוב של שלוש נשים והוא רק אחד. הפעם הוא לא יכול להחליט בשבילנו.

דובי
את הדובי החום קניתי בנסיעת העבודה הראשונה ללונדון, כשהייתה בת אחת עשרה. חיפשתי עבורה את הדובי המושלם, כזה שאפשר לישון איתו ואחר כך כשמתבגרים, זוכרים לו לילות מחובקים. מצאתי אותו בקומה השלישית, קומת הדובים, בחנות שברחוב אוקספורד. היו שם בכל הגדלים והצבעים; בכתום, ובחום ובגוונים של אפור. ביליתי שעות בחיפוש אחריו, מנסה להסתכל דרך עיניה ולחפש את האחד. זה שנראה רגיל, בלי יומרות, לא מנקר עיניים. כזה שרוצה להישאר בבית, לא נוסע, לא נעדר, לא רוצה להוכיח כלום, לא רוצה להגשים חלום. דובי שמתמסר לתפקיד חייו, שמנסה למלא את החלל שיצרה השתוקקותה.

דירה
ביום חגיגי בסוף אוקטובר, כשנגמרו החגים והתחילה שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה. העמסנו, אבא ואני, את הטרנזיט החבוט והובלנו את החדר שלי, אל לדירת הסטודנטים ששכרתי בבאר שבע. לקחנו את מיטת העץ הכתומה שהותאמה לרגלי הארוכות ואת המזרון התואם, עם הדוגמא החמה, שאימא בחרה כשעדיין קלעה לטעמי.

הדרך, מדימונה לבאר שבע, מקושטת בעננים צבועים בהמון גוונים של זריחה, נראתה מבטיחה. הרגישה נכונה כמו התחלה חדשה. את כל השנה שעברה, ביליתי על הדרך הזאת. נוסעת בבוקר לאוניברסיטה וחוזרת באוטובוס לעת ערב, לבית שבו רק אבא היה. זה היה התפקיד שלי, לטפל באבא, כי אמא עזבה.

דלת
כבר כמה ימים אני מתכננת לכתוב על זה. מנסחת בראש את תחילת הסיפור. מקווה שקצה החוט שיישלף כמו בפינצטה, ימשיך ויגרור אחריו את כל הפקעת, הסבוכה, יצא ממני מסתלסל למילים שחורות על הדף. ניסיתי, אתמול אחר הצהריים. פתחתי מסמך חדש וכתבתי את הפתיחה שהתנגנה לי בגוף בימים האחרונים. פתיחה לסיפור שמתחיל מהסוף. "לעולם לא נדע איך הצליחה לצאת מהבית וללכת. דרך איזו דלת יצאה אל הלילה ההוא".

המחשבות ברחו ליומן, לבדוק מתי האזכרה השנה. סימנתי ושלחתי בקשה במייל לשריין חופשה לימים האלה, תוך כדי כך שאלתי את עצמי אם זה נכון, ואולי עדיף להיות עסוקה. אחר כך, הרמתי את עיני משולחן הכתיבה וראיתי אותה. מחייכת מהקיר מולי, מהתמונה במסגרת החומה. מאושרת. הטלפון צלצל, מחריד בגסות את האינטימיות עם הגעגוע. על הקו מנחה הקבוצה שלנו שאל מה נשמע. לא דיברנו כמה חודשים, מאז הסתיימה שנת התמיכה. "הי", הצהלתי את קולי. "החגים קשים" הוא קבע. "אתם באמת בסדר?" נתן לי אפשרות לחזור בי ולבדוק אם דיווחתי אמת. "כן, בדרך כלל " דבקתי בגרסתי המקוצרת.
אחרי השיחה כבר לא יכולתי לכתוב. קמתי ויצאתי למטבח, רק למנוחה קצרה. הייתי רעבה, פתחתי את המקרר הוצאתי את עלי הסלק ונזכרתי במתכון שהצליח בשנה שעברה, כשקטפנו כאלה בגינת ביה"ס ובישלנו עם אורז וצנוברים, צימוקים והרבה לימון. חשבתי גם שאפשר להכין פסטה עם בזיליקום ועגבניות שרי וחתכתי גמבה ובצל ירוק וערבבתי עם טחינה ועדשים מונבטים. נסחפת עם היצירה, שטפתי ופיניתי ולא נגעתי בפקעת. לא בערב הזה, לפחות.

דמעות
לדמעות שלי חיים נפרדים. הן בוכות מעצמן, עצמאיות כמו בשיר. "על מה את בוכה?" אבא כעס, סבא לגלג ואמא הבליגה. "אני לא בוכה", רציתי לומר, אני כבר גדולה, חזקה, גיבורה וקשוחה. גבר. כמו שאבא רצה.

הקשבתי להן עד שמלאו לי חמש. הן זלגו כשכאב, כשנעלבתי, כשקינאתי באחותי החייכנית. הן היו שלי, עד הקיץ ההוא במושב, כשעברנו לגור אצל סבא וסבתא.

אהבתי להיות במושב בקיץ, לטפס על עץ השזיף שליד המרפסת, לשבת בשקט, בלי לזוז, על הכיסא-נוח המפוספס, עד שהחתולה תבין ותבוא לשבת בחיקי. אהבתי להקשיב לינשוף חסר הפנים לקראת השקיעה, לאכול ממתקים ולנסוע לים. אבל אז הסתיים החופש הגדול והחלה שנת הלימודים. פתאום בוגרת, לקחתי את אחותי, ידה בידי, ועליתי לאוטובוס הצבאי שאסף אל הגן, גם את ילדי הבסיס הצבאי הסמוך.

בשבתות נסענו לבקר בבית החולים את אימא שישבה חיוורת, באולם ענק והומה משפחות. לא הצלחתי לשמוע אותה וחשבתי שבגלל הרעש. אבל אימא לא יכלה לדבר, תחבושת ענק כיסתה את צווארה. החזקתי את ידה, העדינה. דוחפת אצבעות קטנות מתחת לציפורניים, מתענגת על החיבור בין העור הרך והציפורן הקשה, המשוכה בוורוד חיוור. היא שתקה. לא יכלה לנחם ולהרגיע ולהבטיח שתחזור. אני בכיתי. לא רציתי ללכת לגן. רציתי הביתה, למיטה שלי, לאימא שלי, לחיוך החם של הגננת. פחדתי מזאת שכאן, ניצולת שואה קפואה, שערה אסוף לפקעת מושלמת, מחלקת פקודות. פחדתי למעוד על המדרגות הגבוהות של האוטובוס בצבע חאקי, מהילדים שצחקו לר' המתגלגלת שלי, מהקור שהלך והזדחל אל השמיכות, בלילות שהתקרבו אל החורף. אימא לא יכלה לענות וסבא ענה במקומה: "אם לא תבכי" הוא אמר לי "אמא תבריא".

כך הצלתי את אמא שלי בפעם הראשונה. היא חזרה הביתה, גם קולה חזר. רק הדמעות שלי המשיכו, בלעדי.

ז'

זבוב
ברגע שאני עוצמת את עיני, מופיעות התמונות. כמו זבוב טורדני שחוזר ונוחת על פצע פתוח. התמונה של הגג, זה שהכירה בו כל פינה, כשעלתה וישבה והרגישה כמו ציפור. חופשייה, אדון לגורלה. התמונה שראתה כשעמדה שם, האורות פרושים לפניה, ראתה את אביה מגיע למגרש החניה, מתחיל בבנין הראשון, יוצא ממנו, נכנס אל השני. ידעה שיגיע עוד מעט לבנין הרביעי, ראתה גם את מי שהצטרף לחיפוש. אמרה לעצמה שאם לא עכשיו, לעולם לא תוכל לעשות את זה שוב. ידעה שנשכנע אותה לנתח, שתהפוך לנכה, תמשיך להיות כלואה בתוך גופה. שלחה רגל, צרחה בדרך למטה. ספגה את המכה. החיוך התפשט על פניה כשעצמה את עיניה.

זוהר
באמצע החורף, לכבוד יום ההולדת שלי, עשינו ניסיון משותף לצאת אל האור. נסענו למלון בקיבוץ לעין גדי. אתר האינטרנט הבטיח גן בוטני, נוף של ים, שקט ואויר מלוח. בדרך שירדה מירושלים עקבתי במבטי אחרי הרועים ועדריהם בשיפולי ההרים, מתנהלים ברוך, בשלווה, באור של שקיעה. רגועים בגלל הגשם המבורך שירד השנה.

כשהגענו לחדר, ניסינו לשמור על גישה חיובית ולחפש את הנוף שהסתתר מאחורי המבנים המיושנים. הנחנו את המזוודות ויצאנו לספסל בחוץ עם עיתונים ובוטנים. מנסים לשבת בתנוחה שתסתיר את כביש האספלט, תתעלם מהגדר החלודה ותגלה כמה שיותר כחול של ים. אחר כך, מיואשים, קמנו ויצאנו לסיבוב. דילגנו על בורות שקרעו את הגן שעובר עכשיו שיפוץ, חיפשנו נקודת תצפית אחרת, אל הנחל. צינור ענק שנמשך מהמעיין אל מפעל המים, חסם את המבט לנוף הפראי המוכר, של נחל זוהר. האור היה אפור אבל הצלחנו לזהות את השביל עליו צעדנו איתה פעם, כשהגענו לבקר בתקופה שהצליחה לנצח את הפחד. היא גרה אז בבית ספר שדה, עבדה בשמורת הטבע, טיפסה על הגבעות. פגשנו אותה במרומי גבעה שמשקיפה אל נאת המדבר, אל הים וההרים. "איזה פלא" היא הצביעה על שפני הסלע שבכלל לא חששו מפניה. וכבר כתפה את התרמיל על הגב, פסעה בסנדלי שורש בעקבות מטיילים אל מעבר להר, להחזיר אותם לקראת סגירת השמורה. עקבתי אחרי דמותה שהלכה והתרחקה, בצעדים גדולים ובטוחים, וחשבתי: "איזה פלא".

חזרנו לחדר לקראת ארוחת הערב, המיטה החורקת וההצפה במקלחת שכנעו אותנו סופית ללכת. ארזנו את עצמנו ונסענו. הדרך משם הייתה חשוכה לגמרי אבל ידענו שיש ים כחול משמאל וראינו את האור שנגה מרחוק, של בתי המלון המאירים את החוף. נסענו והתענגנו כל הדרך, על הטעם החדש של החופש לבחור.

זעם
רחמים מרתיחים אותי. לא יכולה להכיל אפילו רמז לזה. הכלה כן, אמפטיה, סימפטיה, אבל לא רחמים. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני מתבלבלת. מנסה בכל פעם תשובה אחרת.

יכולה לומר שיש לי רק ילד אחד ולהמשיך באותה נשימה עם המידע שהוא סטודנט שלומד חינוך ופוליטיקה ובקיץ הבא ייסע להדריך באוסטרליה ולקוות שהשואל ישכח שרצה לברר, או אולי כבר הגיע למסקנה, שאנחנו פשוט משפחה אשכנזית טיפוסית. לפעמים אני אומרת שיש לי שני ילדים ואז מתחילה עם הבן "לא, הוא לא חושב על פוליטיקה, דווקא ההדרכה מעניינת אותו " יודעת שתיכף אצטרך להחליט מה להגיד עליה. "היא נפטרה" אני אומרת ומתעלמת מהמבוכה, מהזעזוע, מקבלת את ההתנצלות. לפעמים אני מוסיפה ומסבירה שהיא התאבדה. לא חוסכת מעצמי את האודם שעולה בצווארם, את העיניים שמנתקות מגע.

זעיר
התא הראשון שלו נוצר בפריס. כמעט שאין בכך ספק. כל החישובים מעידים שבירח הדבש, בשבועיים שחילקנו בין פריס ולונדון, במלון ההוא ליד כיכר הבסטיליה. שם התחילה ההתחלקות הראשונה. התחלקות אופטימית, מלאת הבטחה לחיים שלמים. גיליתי אותו רק כשחזרנו הביתה. כשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגב. שם, על הר חריף, כשנסעתי לבקר, סיפרתי ושמחנו נורא. התרגשות נפלאה של פעם ראשונה. כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרה. הרי הריון זאת לא מחלה. היריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בעין עבדת, ולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבה. אבל אז, משהו כנראה קרה. אולי בעליה במעלה עקרבים כשהגוף התחיל לרעוד ממאמץ וחולשה פתאומית, או אולי כשניסיתי לישון על האדמה הקפואה של המכתש כשכבר השרירים בכל הגוף כאבו. מבפנים. ואחר כך, הדימום והריצה לחדר המיון ונגמר. בלילה שבו התחילה המלחמה בגליל, הוא הלך ממני. עובר בן 10 שבועות.

ח'

חומה
אני מרגישה את החומה סביבי מתהדקת וגבוהה. מחפשת קרש הצלה. מקווה שמישהו רואה אותי פה, בצד השני של החומה. מתביישת להגיד שאני כאן לבד. לא רוצה עזרה מתוך רחמים, אבל כועסת שלא רואים עד כמה אני זקוקה לה. מנסה למצוא זיזים להיאחז בהם, אתגרים שיצליחו להסיח את דעתי, שימלאו אותי באותה תחושת שליחות ונחיצות ויכולת. איני מצליחה. החומה שלי שקופה. אני עומדת בשורה אחת עם כולם, החוקים חלים גם עלי, בדיוק כמו שביקשתי. זה מצער אותי, ההזדקקות הזאת. אני מסתירה אותה, גם מעצמי. מצליחה לבלבל את כולם.

חיה
כשקמתי בבוקר, העננה כמעט נעלמה. יכולתי לראות את השמש שוב. יכולתי לחייך וזה השפיע. שוב חזרה ההרגשה החמה שיש לי מה לעשות כאן. בעולם הזה. עוד לא יודעת מה, אבל היה לי כוח. הבן שלנו מגיע היום. התקשר מהדרך לשאול אם יש מה לאכול. עוד קודם הספקתי לסדר קצת. אפילו שטפתי רצפה וגזמתי ענפים מעץ הלימון הסבוך, רק את אלה שהסתירו את האור. אספתי אותם לשקית והנחתי בחוץ. ערכתי את השולחן. את אגרטל הפרחים, הנחתי במקום הצלחת הרביעית, מול הכיסא הריק. כשהגיע, שזוף, עם התרמיל על הגב, נשמתי לרווחה. פניו קרנו, אנרגיה חדשה של שמחה פרצה ממנו. ישבנו שלושתנו סביב השולחן והוא סיפר, כמו פעם, איך היה ואיזה הרצאות מעניינות שמע ואילו חברים חדשים הכיר. המשכתי לשבת איתו עוד קצת, מסניפה את השמחה ואת המשפחתיות והאי בדידות לפני שהוא חוזר לדירת הסטודנטים.

בערב הלכנו לבית של יעל, לארוחה ויין על המרפסת. הבאתי גלידה משוקולד. צחקנו ולא דיברנו על המתים. דיברנו על המשלחת של הבן, ולא הזכרנו במילה את הבת שלא. וגם לא את בעלה של החברה שהצליחה הבוקר לארוז את בגדיו. כבר שנתיים, מאז שמת, היא מנסה. וזה הרגיש לגמרי נורמאלי, זורם, חופשי. שאפשר לחיות גם ככה בתוך הזוועה. כשחזרנו הביתה, הרגשנו שוב את הקרבה.

חיוך
הייתי בהריון בחלום. ככה פתאום התברר לי, כשעשיתי חישוב קטן, שבעצם אני כבר בתחילת החודש התשיעי. הרגשתי נהדר, הייתי בחופשה במלון מפואר, בחלום, נפשתי על שפת הים. שתי מלוות, ספק חדרניות ספק אחיות, היו שם כדי לעזור לי. הן לא הפסיקו לפטפט, רגליהן טבלו במי הים ואני שכבתי לידן על מיטת השיזוף. תוך כדי חישוב תאריך הלידה הצפוי אני נזכרת שלא שמתי לב עד עכשיו אם הרגשתי את תנועות העובר בגוף. הנחתי יד ועוד אחת על הבטן והרגשתי אותה, בועטת קלות. הנה, חשבתי בפליאה, איך לא הרגשתי את זה קודם? את היד הקטנה שלה הרגשתי קרוב ללב, בחלק השמאלי למעלה. יכולתי אפילו לאחוז בכף היד משום שהיא בצבצה דרך העור, נבטה והייתה מונחת על הבטן, מחזיקה בידי. גם היד השנייה והרגליים. כמעט כל גופה של התינוקת בצבץ וצף מתוך הבטן ההריונית כאילו הייתה אגם. אז נכנס ההיגיון לחלום וחשב שזה ממש לא בסדר וצריך לדאוג או לפחות לבדוק מה קורה כאן ואולי זה מסוכן. לכן, ביקשתי מהמלוות שלי לקחת אותי לבית החולים. הן התארגנו באיטיות, בכלל לא נבהלו מהמחזה המוזר ודחפו את מיטת השיזוף שלי שהפכה אלונקה דרך הכביש אל המחלקה. הושארתי בפרוזדור, לבדי. המשכתי להתקדם, דוחפת את האלונקה עם הרגלים, בודקת כל הזמן שהתינוקת בסדר. היא כל כך קטנה, כמו כל תינוקת שרק עכשיו נולדה. עיניה פקוחות, בוחנות את הדרך שלפנינו, פניה שלוות והיא שוכבת בנינוחות כשגופה שקוע בתוך שלי. הצוות הרפואי לא התרגש מהתופעה המוזרה, הם הרגיעו אותי שהזעיקו כבר אמבולנס שייקח אותנו למקום שבו מתמחים במקרים כמו שלנו. התינוקת מחייכת וגם אני מחייכת, מרגישה עד כמה זה נעים. נעים שיש לי תינוקת. נעים שהיא מחוברת אלי, נעים שהיא לא עוזבת אותי.

חלום
כל היום נסענו, מתקרבים בהדרגה לשמים. בכל עצירה נגלה אלינו נוף בראשית וסלעים אדירים ומים וקרניים מלטפות של אור. ככה, בלי להתכוון ובלי לתכנן, הגענו אל המקום שבו הרגשנו הכי קרובים אליה וידענו, שגילינו את המקום החדש שלה. המקום שאליו היא הלכה.

ובלילה, באוהל שמשכירים למטיילים בשמורה, על מיטת שדה תחת נורה חשופה, צמודים מפאת גודלה של המיטה והקור, והגעגוע שקורע את הנשמה, שמעתי בחלום צחוק מתגלגל וראיתי אותה. מדלגת חסרת עכבות בין העצים. מרחפת בשמלת מלמלה שקופה. מצחקקת, עסוקה בדברים אחרים, פעוטים. מחוללת, סביב גזעי סקויה שנטועים עמוק באדמה, אוחזת ידיים במעגל עליז של נערות יפות כמוה וקלילות כנוצה, והן שרות בקול פעמונים של פיות. קרני השמש מלטפות אותן וצחוקן ממשיך ומתגלגל. והן מתעלמות מאיתנו, לא מתעכבות אצלנו. ממשיכות במעגלים שהולכים ומתרחקים.

ואני נזכרת שניסיתי להתקשר אליה קודם, בחלום. והטלפון שלי לא פעל, ולא זכרתי את המספר והחיוג המקוצר לא הגיב. וניסיתי לברר מהר מה המספר בעבודה אבל גם אתר האינטרנט עלה לאט. הייתי חייבת לדעת מה איתה ולא הצלחתי בשום דרך להתקשר. פתאום היא ענתה לטלפון. בחלום. ואמרה "תניחי לי….תפסיקי לנסות להתקשר. את כבר לא צריכה לדאוג…. אני בסדר" והייתה רגועה כשאמרה את המילים האלה. הייתה גם קטנה כל כך, שפופה. כמו…. אולי כמו מי שהשלימה עם גורלה? "ואני" חשבתי בחלום, "מה איתי?".

וכשהתעוררתי, לפנות בוקר, עם קרניים של שמש שליטפו את האוהל בשמורה כבר הייתי רגועה ואמרתי לו: "היא בסדר, דיברתי איתה. היא בסדר".

ט'

טבע
התעוררתי מוקדם. השקט העיר אותי. לא בכי, לא מלמולי שיחה, לא צעקה. שקט, דממה. התחלה של יום הציצה משולי הוילון, במקום שלא מצליח לעצור את המסלול הבלתי נמנע של האור. המיטה הייתה ריקה. קמתי בבהלה. הוא ישב ליד השולחן בפינת האוכל. מנורות הלד הקטנות שנמשכו מהתקרה מאירות באור רך את הספרים. למד לבחינה. "תסתכלי החוצה" הוא חייך אלי. הצצתי מבעד לחלון הגדול של הסלון אל הגינה. היא הייתה לבנה כולה. שלג כבד שירד כל הלילה היה מונח עכשיו בשכבה עבה כמו שמיכת פוך על האדמה שהייתה פעם חומה. חמה.

פתחתי בסערה את דלתות חדרי הילדים. "קומו" משכתי את התריסים ­­­­­­­­­­­"מה קורה?" מעורבבים בין חלום ומציאות, בין החום המגונן של המיטה וההכרה שמוקדם מדי ו"אף פעם את לא מעירה אותנו ככה" ו"קצת יותר בשקט" ו"די, אני בכלל לא אמורה לקום".

היא הציצה ראשונה. באחת השילה מעליה את הכול. את כל העצב, החרדה, הספק והשאלה. שכחה לרגע שהיא לא שייכת, שהיא סובלת, שקשה. ברגע אחד באה שמחה גדולה, ילדותית, התפוצצות חסרת מעצורים של תשוקה ללבן הטהור הזה, הנקי והמושלם כמו המקום שעדיין לא מצאה.

מהר. רוצה לצאת מהר. נעלים מרופדות בעיתונים, שקיות ניילון על הרגלים. כפפות, כובע והמעיל הכתום. פרצה כמו סופה אל הרחוב. רצה במעלה הכביש, ידיה פרושות, ראשה נוטה לשמים, לשונה שלוחה, לקלוט כל פתית לבן של שמחה.

טבעת
פעם, כשאבדה לנו הדרך, הלכתי למתקשרת. חסכתי מעצמי התלבטויות, התקשרתי אל מספר הטלפון הראשון שקיבלתי וקבעתי אתה פגישה. בבית ישן בעיר העתיקה, קיבלה את פני אישה צעירה גדולת גוף, מטפחת לראשה, תינוק צמוד לגופה. אחרי ששאלה מה אני רוצה לדעת, סגרה את הדלת, הושיבה אותי מולה וסיפרה שהיא רואה אותנו, יושבים בתוך פגודה, ביפן, מדברים עם אנשים שבאים לשמוע בעצתנו. מגחכת לעצמי, נבוכה, המשכתי לשאול, מגמגמת את מה שפחדתי לשמוע. הרבנית, מורגלת בשאלות שידוכין של אימהות חרדות, הרגיעה אותי מיד. רואה אותה עוטה שמלה לבנה, יפה בשערה הפזור ואנחנו מלווים אותה, והיא צעירה מאוד.

נזכרתי בנבואה הזאת כשצעדנו שלושתנו, על השביל מול השקיעה, בעקבות האלונקה. מלווים אותה בתכריכיה, אל קיברה. קבענו את הלוויה לאחר הצהריים, כדי שנספיק להודיע לכולם. היה לי חשוב להתקשר בעצמי לחברות ולחברים שלה. עברתי על רשימת אנשי הקשר והתקשרתי מהטלפון שלי, מעירה אותם אל תוך המציאות החדשה שהיא יצרה עבורנו. לא זוכרת באילו מילים השתמשתי. ניסיתי להיות רגישה, לנסח בעדינות, להסביר. ניסיתי להתרגל לדבר עליה בגוף שלישי.

הדרך לבית העלמין הפתיעה ביופייה. יופי שחיזק את ההחלטה שלה לעבור להתגורר שם, בלב היער. הדרך, שמאז אותה פעם ראשונה הפכה מוכרת יותר, לעולם תישאר חגיגית. בסתיו, המטע נצבע בשלכת כתומה, שבבי גזעים נערמים בקרחות יער קטנות וחצבים פורחים, בחורף פרחי הבר, הכלניות והרקפות בכל פינה, באביב שלווים חוצים את הדרך בריצה ובקיץ האדמה מתייבשת, חרבה.

כשהגענו לחניה כבר חיכו לנו המנחמים, מתחילים תהלוכה אינסופית של חיבוקים ודמעות בעיניים. המומים מהידיעה שתפסה אותם כמה שעות לפני כן, מבליחה באחת לתוך שגרת חייהם, מצרפת גם אותם לכאב האינטימי שלנו. עמדתי בכניסה לבית הלוויות לקבל את פניהם, נשענת על אחת המכוניות, מרגישה את הלאות שמכבידה על הידיים שעולות להחזיר חיבוק. בפנים האנשים כיתרו אותנו, עיני כולם נשואות אלינו, מלוות כל תנועה, משתקות. ניסיתי להסתתר, להיבלע בהמון, להדחק לפינה שלא הייתה שם, להתחמק מהתפקיד שהוטל עלי. העברתי את מבטי על פני הקהל, ניסיתי לזהות פנים מוכרות, ידעתי שכולם כאן מהצד שלנו.

כשראיתי אותה שוכבת על מזבח האבן, מכוסה בקטיפה השחורה, קפאתי. הרב דיבר מילים זרות ומישהי התנדבה לקרוע את החולצה. ניגשתי לבמה בזהירות, מבקשת שיניחו לי, מילותיי מהדהדות בשקט שהשתרר לפתע באולם. ניגשתי והנחתי יד מהססת על לוח ליבה, מתאפקת שלא לשכב לצידה, מרגישה עיניים בגבי, מדברת אליה בליבי, גונבת רגע אינטימי רק בשבילי.

כשתם הטקס, ארבעה גברים הזדרזו לתפוס את מקומם, לאחוז בחופתה. הם נשאו אותה אל השביל ואנחנו צעדנו אחריהם, שלובי ידיים. השביל קושט בפעמונים, השמש השוקעת שלחה קרניים כתומים של אור. אלפי גוונים כחולים וירוקים נצנצו משברי זכוכית ששובצו בלוחות האבן, פרחי ענק מלאכותיים נפתחו, נרות דולקים ופסלים זעירים של פיות נראו בין העצים, ענפיהם פורצים אל השביל, מחפים עלינו. האוויר היה כבד, שמעתי את הדממה, את הלבבות הפועמים, את הדמעות. פסעתי שבויה בחלומה, בעקבות נושאי האלונקה שצעדו לאט בדרכם אל הבור, שהובילו אותה אל בחיר ליבה, האדס, מלך השאול.

טוב
המטפלת ברייקי רצתה לעזור, להקל עלי את האבל, לעשות לי קצת טוב. ביקשה שאבוא אליה לפני הביקור השבועי בבית העלמין, כדי שלא אביא איתי גם עצב של אחרים. הדליקה נרות, הניחה יד מרגיעה על המצח, על העיניים, הכתפיים והגרון, עוברת על הצ'קרות לפי הסדר. כשהגענו למקלעת השמש כבר לא יכולתי להתאפק והנחתי גם אני יד על הבטן. התחתונה. היא כאבה לי נורא. והיא המשיכה, ביקשה שאנסה להסתכל למעלה. שאנסה להבחין בה, בבת שלי, עושה את הדרך לעולמות האחרים. ביקשה שאלווה אותה, שאסתכל לאן היא הולכת. הסתכלתי, באומץ הסתכלתי, ואכן ראיתי אותה, קטנה כמו העובר שנשכח, עטופה בחופת בד מצנחים לבנה, מתקרבת לשכבת עננים שכיסתה את השמים והסתירה לגמרי את מה שמעבר לה. המצנח היה קשור באלפי חוטים שקופים שנמשכו משם, נמשכו כל הדרך למיטה המתקפלת, בחדר הטיפולים, אל הבטן שלי. חוטים ישרים, מתוחים, דרך הנרתיק, מחוברים אל הרחם שכל כך כאב. "אני לא יכולה" כבר בכיתי "היא קשורה". "את חייבת לחתוך בכוח, קחי סכין וחתכי את החוטים" היא אמרה. חתכתי, אבל לא את כולם. השארתי קצת. ואז ראיתי אותה שוב, עוברת ונבלעת בפתח הקטן שבענן. הבטן המשיכה לכאוב, הרגשתי אותה כל השבוע, עד לדימום שהגיע ונמשך ונגמר ויותר לא הגיע עוד.

טעים
אני יושבת בפטיסרי, ליד הדלפק המשובץ, הצופה החוצה, דרך חלון הראווה אל הכביש ואל מגרש החנייה שמעבר לו. כל כך שמחה שבאתי לכאן לבד, כדי להיות איתך.

ט"ו בשבט היום וגם שביתה של פקחי העירייה. תלמידים מבית הספר התיכון בשכונה, צועדים בטור, על המדרכה ממול. בקושי מצאתי חנייה. בכל המקומות שהיו שלנו, כבר חיפשתי. פועלים עובדים עכשיו ברחובות שהכרנו. מבקשים לשנות, להרחיב, מותחים סרטים מפלסטיק אדום וסוגרים את כל האפשרויות שהיו לנו פעם. בסוף, חשבתי שבעצם מותר, בגלל השביתה. חניתי ממש קרוב וצעדתי כמו מתוך שגרה בדיוק כמו שצעדנו יחד, אל הפטיסרי שלך. כבר מזמן התחשק לי לבוא לפה שוב. אף עוגה לא מצליחה לשחזר את הזיכרון. אפילו בפריס חשבנו כך, כשבילינו שם שבוע רק שתינו בקיץ האחרון וטעמנו את כל העוגות שהכינו בפטיסרי ובבולנג'רי שב"מארה" והחלטנו שאין, אין כמו אלו שכאן.

עכשיו אני יושבת כאן, גבי אל הקהל, מקשיבה לפטפוטן של שתי קשישות המלהגות על נכדים ושכנים ובנות של חברות. לידן שתי אמהות צעירות שהצליחו לפלס ולמצוא מקום לעגלות המוגבהות שנושאות איתן תינוקות. הן נינוחות. כמו שאת רצית להיות. לידי כד הזכוכית מחבק בשקיפות פרחי נורית בהמון צבעים, לידו העוגות, עטופות בצלופן ומעלינו, וילון הקרושה יוצר מסגרת לתמונה כולה.

מ'

מדרגות
המתח שהיינו שרויים בו לקראת הנסיעה לחופשה לא הרפה מאיתנו. בכיפור הוא הגיע לשיא. הצטערנו שהזמנו מראש את הטיסה. הרעיון לצאת לחופשה לבש צורה מאיימת וקיבל מימדים של סיוט מיותר. חששתי ממסלול הבידוק וההמתנה בתורים הצפופים, מהנהיגה ליעדים לא מוכרים. מהצורך להתנהל בתאום, להתחשב ברצונות ובחלומות ולכווץ אותם לשבעה ימים של יחד. כבר לא חשקתי בשינוי של השגרה הנוחה, כזה שיגרום לנו לצאת מהבית, להיפרד מהזיכרונות. פתאום כבר לא היה לי כוח לברוח אל ההבטחה שיש באתגר הבא.

המונית חיכתה לנו בחוץ בדיוק בזמן. התורים הארוכים בשדה התעופה התכווצו כבמטה של קסם, כמו ספגטי שנשאב בשקיקה. במסוף השכרת הרכב לגמנו קפה איטלקי נהדר ויצאנו לדרך. מזהים את האותיות הנדרשות על שלטים, מנווטים את דרכנו דרומה.

עצרנו רק כשהגענו לעיירה הראשונה על הכביש שנשפך אל הים. מנסים לעכל את היופי שכואב בעיניים. צעדנו בסמטה שמובילה לעוד אחת, טיפסנו למעלה, הצצנו לחצרות שהכביסה התלויה בהן מתנפנפת ברוח, הרחנו את הריחות, טעמנו בזהירות את המקום החדש, מקבעים אותו אט אט בתודעה.

המלון שלנו על המצוק ממש. אל הים יורדים במדרגות עד למים. הן חצובות באבן ומובילות למדף שמספיק לכדי מגבת, לבנה, לשכב ולהסתכל עד לאופק. למקום שבו נפגשים מים ושמים. לשמוע קריאה של שחף וגלים ורחש משוטים איטי, שקט, של סירת דייגים הפורשת רשת לקראת שקיעה.

למחרת עם בוקר, יצאנו לטיול. נצמדנו לשולי הדרך התוחמת ביננו ההולכים, לבין התהום הפעורה תחתינו בצבעים של כחול עמוק וירוק. הגובה מכווץ את הבטן. הדרך מוצלת. תיירים במכוניות שכורות, מגיחים מולנו, מאטים בכל סיבוב. ברחבת הכנסייה שלט קרמיקה קטן מעוטר בכתב יד כחול, מבטיח את החוף.

אני נמשכת לשם. רוצה לנסות, לבדוק לאן אפשר להגיע. שוב מדרגות, מוצלות בגפנים, בעצי לימון. מהפתחים הצרים הן עולות לבתים לבנים. השלטים המעוטרים ממשיכים ללוות את הדרך למטה. עוברים בתוך חורש טבעי בערוץ שיורד בתלילות עד למים. ציוץ צפרים, אנחנו לבד ורק רחש הגלים רוגש למטה. גם אני מתרגשת, לא חושבת על העלייה המתישה חזרה. רוצה להגיע אל הים, להרגיש איך מראות יפים נצרבים לי ברשתית, בדיוק כמו שהיא הרגישה, כשכתבה לי פעם מהטיול שלה.

מיוחד
אחר הצהריים הלכתי לבדיקה אצל רופא השיניים. ישבתי בחדר ההמתנה, מנסה לחפש הסחות דעת במגזינים הצבעוניים. פקידת הקבלה חייכה אלי, "התליון שאת עונדת מאוד מיוחד" החמיאה. כן, הסכמתי איתה. הוא היה שייך לנטע. לחברים אני מספרת את זה בגאווה. כמעט שסיפרתי גם לה, אבל אז עצרתי בעצמי. נזכרתי שכאן אני לא מדברת על נטע. יודעת שהם יודעים. הרי לא יתכן שלא ראו אותי באותו ערב, כשקפצה מגג הבניין שלהם. לא יתכן שלא ראו אותי, כשיצאו עם כל הדיירים ועמדו בקבוצות שראיתי בזוית העין. ודאי שמעו אותי שואלת בתקווה, בחשש: "אולי זאת לא היא?", וודאי התלחשו כשזיהו אותנו. על זה אני לא מעיזה לדבר עם הפקידה. כשהסתיים הטיפול יצאתי משם, בלי לומר מילה, מגניבה מבט למרצפת בחוץ, זו שספגה את המכה.

מיטה
המתקשרים אומרים שנשמה מגיעה לעולם לעשות עבודה. תיקון הם קוראים לזה. הנשמה שלה לא רצתה להגיע לכאן. היא אמרה לי את זה, כששכבנו יחד על המיטה שלה בבית החולים. כעסה עלי שהבאתי אותה לעולם. כשדיברה, חבוקה בזרועותיי, דמעות זולגות מעיני, זכרתי את תעלת הלידה. זכרתי את זריקת הזירוז כשהצירים לא הגיעו, זכרתי שדחפתי, חזק כמו שביקשו. זכרתי שבכל פעם שעצרתי לנשום, היא החליקה חזרה.

מים
חלמתי שאני צוללת, בים המלח, לבושה בבגדי. חותרת ביד אחת, בכוח, את המים הסמיכים, הכחולים, הריקים. גם השקט היה סמיך, כמו שראוי בים של מוות. בחלום לא הייתי לבד. היו שם אנשים ללא פנים. חברים שלי, קרובים אלי, מוכרים מבפנים. אני אוחזת ביד שנמצאת לצדי, עולה לקחת אויר, מלא הריאות וצוללת, בעיניים פקוחות אל תוך המים. מובילה אותנו בידי הפנויה, דוחפת את המים מעל פני, מכוונת את הראש והגוף אחריו אל העומק. מחפשת מקום, לחקור, לבדוק, לנוח.

למחרת יצאנו לטיול בעין בוקק. אחרי ארוחת הבוקר במלון, חצינו את הכביש שלחופי ים המלח, עברנו את הגדר וחיפשנו את הדרך המסומנת אל השמורה. עוד כמה צעדים בשביל המדברי החשוף וכבר, מתחת לרגלים, פלג של מים צלולים. הלכתי בלי לחשוב, עיני כבושות באדמה הקשה, ממשיכה לצעוד על השביל הצר שעוקף את הנחל עד שהלב משך חזרה, אל המים. טבלתי בהם קצה של נעל אבל היא, אטומה, לא הרגישה את ההקלה. המשכתי באפיק המוצל, מעדיפה את קני סוף וקירות המתלול הצר מביטה באצות ובחזזיות שמעטרות בגוונים של חום וירוק ואדום את חלוקי הנחל. השמש נעשתה רכה ומלטפת והנעל נכנעה והמים חדרו והעור הצטמרר, לא מורגל בתחושה.

ש'

שכחתי
כשאבא היה בן שבע עשרה, לפני שעלה ארצה, הלך אצל צוענייה זקנה, קוראת עתידות. הוא סיפר לי זאת זמן קצר לפני שנפרד מאיתנו. אני, מזועזעת, שכחתי את הסיפור. כעסתי שהעז לספר לי. לא הבנתי כיצד חי עם הידיעה. היום אני חושבת שאולי לכן בלע את החיים, חרד לנו, ניסה להזהיר, דיבר בשפה שלא הבנו. כשסיפר, ניסה להוכיח שהיא צדקה: באמת נולדו לו שלוש בנות והנה הוא נפרד מהעולם בן שישים ושבע. והוא חייב להזהיר אותי, את יצחק שלו, להתרחק מהעולה. "תשמרי עליה" אמר לי. "בנבואה השלישית ניבאה לאחת מכן אסון".

שלכת
בהתחלת הסוף, כשעוד לא ידענו את זה, גם היא נסעה ללונדון. במקום הטיול למזרח, שלא עשתה. מלאת ציפיות, נרגשת לאפשרויות שיפתחו בפניה. מרגישה חזקה. המשבר מתקופת התיכון, כבר הרחק מאחוריה. על התוכניות שלה סיפרה לי, כשישבנו לקפה ליד הבר, לפני שנפרדנו. משקיפות דרך קיר זכוכית ענק על מטוסים ממריאים לקראת עתיד משובץ הפתעות. טובות. והיא דיברה אלי, מספרת מה תעשה שם, מציירת תמונה רומנטית של רחובות מרוצפים אבנים קטנות וטירות וכרי דשא. בטוחה שהשמש שם לא נושכת וגם האנשים מנומסים, ויש שלכת בהמון גוונים של כתום. הסבירה לי שזה מה שהיא אוהבת, ברהיטות, בהגיון, בנאיביות מקסימה, מדאיגה. ככה היא נסעה, משתוקקת להיות עצמאית, לטעום שגרה של מקום אחר, לעבוד באנגלית, להכיר בחורים באנגלית, לצאת לדייטים אנגליים, להיות אחרת.

היא אהבה עלי שלכת. את הצבע הכתום, הגוונים, הצורה. הביאה איתה עלי שלכת מלונדון ומהטיולים בשדרה. בין דפי ספר אהוב שמרה עלים שאספה וגם כאלה שציירה. קישטה את החדר שלה, זה שצבענו לכבודה כשחזרה לגור בבית, בעלים קטנים במסגרת קרובה לתקרה.

עלי שלכת דומים לאלה שיבצו את הדרך שעשינו אל המחלקה הסגורה. מקווים יחד איתה ששם תמצא קצת מנוחה. כשהגענו לשם לקראת ערב לא ראינו את העלים הכתומים, אבל האמנו יחד איתה שהם שם, מונחים בשלווה מבטיחה. היא ביקשה שניסע לשם, חיוורת. כשהגענו הביתה אחרי האשפוז בתל השומר, אחרי שלקחה את כל הכדורים. נסענו לשם כי רצתה לשחזר את השקט שהיה לה ביומיים ללא הכרה. היומיים הטובים בחייה, כמו שאמרה. הגענו לחדר המיון לקראת הערב, עוברים בחרדה את השומר ואת השער הנעול. היא הסבירה לרופאה את מצבה בבהירות. מבקשת, בשיקול דעת, אשפוז. "אני מבקשת קודם לבקר שם" אמרה, "לבדוק אם אני מתאימה". לי היא סיפרה, עוד קודם, על הסיור שעשתה באתר האינטרנט של המחלקה. היא התרשמה מהתמונה של הגינה, מהעץ הענק שהשיר את עליו על המדשאה הגדולה, מהמבנה שהואר באור חמים.

"אי אפשר לבדוק", הרופאה אמרה, "כבר נגמרו שעות הביקור". "את יכולה להתאשפז, כרצונך, אבל תעשי זאת לבד. ההורים שלך לא יוכלו להיכנס איתך". יצאנו להתייעצות על המדרגות בגינה. לא יודעים את נפשנו, חוששים להשאיר אותה, לעשות טעויות שאין מהן חזרה. "ניסע הביתה" ביקשה. "נחזור בפעם אחרת. בינתיים אתם תשמרו עלי".

שעון
היא לא יכלה לשאת את תקתוק שעון הקיר בחדר שלנו. הוא הפריע לה לישון. פרסנו את המזרון שלה על הרצפה, ברווח שבין הדלת למיטה. הוצאנו את השידה וכל החדר הפך ליחידה אחת גדולה, סתורה. קוראים לזה אישפוז-בית. בחרנו באפשרות הזאת יחד איתה. זה התאים להבטחה שהבטחנו לה, לרופאים שלה, שנשמור עליה כל דקה. זאת הייתה משימתנו המשותפת, שלנו ושלה, להתארגן עד שנמצא פתרון אחר, עד שתתאושש. בבית החולים הצמידו לה שמירה סביב לשעון, חוששים שתעשה ניסיון נוסף. זה נראה לי לגמרי מופרך. ראיתי אותם מתפתלים, מנסים למצוא פיתרון אחר שלא יכביד להם על הכיס. אני חשבתי שזה לגמרי מיותר, רציתי לפטור אותם, אמרתי שלא צריך. גם אז לא הבנתי, לא הכרתי את הסטטיסטיקה, לא האמנתי בה כדי לדעת שהיא את ההחלטה שלה כבר קיבלה.

ת'

תום
אתמול הלכתי לקניות. על רצפת הסופרמרקט הגדול התרוצצו ילדים בין המון עגלות. משפחות שלמות, העמיסו את המזווה מחדש, אחרי הפסח. כשעמדתי בתור לקופה, קלטה העין, ילדה כבת 10, יושבת על העגלה, מוגבהת מהקהל, מקשיבה בריכוז לדברים שאומר לה אביה. היא עונה לו, מהנהנת בראשה, מדלגת ממקום מושבה הגבוה ורצה, כל גופה פרץ של מרץ וחיוניות, להביא לו פריט שנשכח מהרשימה. אני מסתכלת על האב, רואה רק את העורף שלו, לא מצליחה לקלוט אם הוא מבין. מבין את הפלא, את נס הילדה החיה, המחייכת, השמחה. חוזרת אליו, מנופפת בניצחון בחבילת הצנוניות שאספה.

תמונת דיוקן
מביטה בתמונה מהטיול שלי אחרי הצבא. דמותי מונחת שם, מסתירה מאחורי משקפי שמש כהות את המימד שמעצב את חיי. זוכרת את התודעה שלי אז, תודעה של צעירים. אמונה שאצליח לברוא עולם טוב בשבילי, ביטחון שלא אעשה טעויות שהורים עושים. את המימד הזה, הנסתר, אני מחפשת עכשיו בהביטי במראה. מנסה להיזכר באדם שהייתי לפני שנעשיתי אימא. בתכלית שהייתה לי לפני שילדתי אותה.

תמונת נוף
עוד כשהייתה בחיים חלמתי בהקיץ. אפשר להגיד שעשיתי סוג של מסע, דמיוני, למקום שהוא שלי ושלה. ראיתי שם את שתינו, בשמלות לבנות, כפות רגלינו טובלות בערפל סמיך לבן שמונח כשמיכה עבה על מים שקטים. סלעים חלקים משורגים באפור וחום, רובצים שם, מנומנמים, מציעים לנו מקום בטוח להניח כף רגל יחפה. לא זוכרת אם עמדנו על קרקע מוצקה או ריחפנו מעליה, אבל היינו שקטות ולא אמרנו מילה. אז, בחלום, היה לי ברור שמצאתי את המקום שלנו. רק של שתינו, מקום להיות בו בלי שום משימה או דאגה. אחר כך, כשהיא מתה, דמיינתי שהיא נמצאת שם לבדה. מחכה לי בסבלנות. שזה בסדר ואני לא צריכה למהר, שהיא מרגישה שם ממש בבית ואני יכולה להגיע מתי שארצה. בלי לחץ.

לא הצלחתי לצייר את המקום שראיתי כל כך ברור בחלום, אבל כשפתחתי יום אחד את העיתון, ראיתי אותו. במודעת פרסום. חברת השקעות בינלאומית פרסמה מודעת תדמית ובחרה לשבץ תמונת נוף ממאגר התמונות שרכשה. תמונה של טבע בראשית, סלעי מגמה לבנים נחים בשלווה על מים רגועים, ברקע שקיעה, או זריחה, או בריאת העולם. ההבטחה שלהם לקהל המשקיעים ברורה: "אנחנו יכולים לברוא עבורכם גן עדן. עולם טהור, שרגל אדם לא דרכה בו. בעזרתנו תוכלו לכבוש את העולם הזה וכל הטוב יהיה בידכם". אני לא זוכרת את שם החברה המפרסמת, אך את התמונה גזרתי ושמרתי.

תמונה קבוצתית
הבוקר, הגעתי לביה"ס בחולצה לבנה. שעתיים ראשונות לימדתי כרגיל. שקעתי בבניית מעגלים חשמליים עם הילדים מכיתה ג' ושכחתי הכול. הצפירה הקפיצה אותי. ניגשתי לחלון להשקיף על הטקס. מהקומה השנייה ראיתי את ראשיהם של הילדים מורכנים, מסתירים פנים חלקות, נקיות, לומדות את ההבעה המתאימה. יודעות שעכשיו צריכים להיות עצובים. הבטתי בהם ורציתי שיפסיקו, שיחזרו לעצמם, שלא ידברו עם המוות. רציתי לשמר את התום, לעצור את הבכי.

אילו יכולתי הייתי אומרת להם, אומרת לעצמי "זה קורה לכולם. בכל יום, משהו שהיה כבר לא יחזור. כל ההורים נפרדים מילדיהם כשהם הופכים לאנשים. כל אחד נפרד מעצמו וממה שהיה פעם. מבלי שנרגיש אנחנו בכל פעם אחרים. אף אחד לא שרוי באבל על מה שנגמר. ככה זה. חיים את מה שעכשיו. זה צריך להיות נכון גם כשמישהו עוזב לצמיתות. מה שהיה קודם נשאר שם בדיוק. שום דבר לא ימחק את מה שהיה לנו יחד."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s